עמק סוונטי / צילום: יותם יעקבסון
יש כאלה שמוכנים לנסוע למרחקים כדי לחזות בחיוכה החידתי של המונה ליזה, בפסלה המחוטב של ונוס ממילו או בדיוקנה המלכותי של קלאופטרה ממצרים. נטיית הלב שלי מוליכה אותי לגיאורגיה, אל אהובתי המלך תמרה. לא, זו לא טעות, המלך תמרה.
תמרה, בת המאות ה-13-12, נחשבת לאחת המנהיגות הגדולות והחשובות שהיו אי פעם בגיאורגיה ועל כן אהובה ומוערכת עד עצם היום הזה. תקופתה אופיינה לא רק בניצחונות צבאיים ובביטחון מבית ומחוץ, אלא גם בפריחה תרבותית גדולה. לא בכדי היא זכתה לתואר מלך ולא מלכה. תמרה ירשה את אביה, המלך גיאורגי השלישי, שלא היו לו בנים, ומכיוון שחשש מפני התחזקות האצולה בתחומי ממלכתו החליט, בצעד תקדימי ויוצא דופן, להמליך תחתיו את בתו.
כדי להבטיח את מעמדה, עלתה הנערה על הכס עוד בחייו של אביה, בשנת 1178. במשך שש שנים כיהנה תמרה לצדו של אביה ולמדה ממנו את רזי השלטון. כשהמלך גיאורגי השלישי הלך לעולמו ערכו האצילים טקס שבו נתנו לתמרה חרב והעניקו לה את התואר "מלך".
בטקס ההכתרה הפורמלית ומתן התואר הנכסף הייתה גם תזכורת: שתדע תמרה שמכוחם היא יושבת על מכונה ומכוחם גם תיפול. כצפוי, תוך זמן קצר החלה האצולה הבכירה לחתור תחת כיסאה. תמרה הוכרחה להתחתן עם יורי, נסיך רוסי ששידכו לה האצילים, בתקווה שידיר אותה ממשרתה ויהפוך להיות מלך במקומה, מטעמם. אבל כשהמלך יורי החל לפעול כנגדה, היא לא היססה ובמהרה יצרה תקדים נוסף - והתגרשה ממנו.
ב-1189 התחתנה בשנית עם דוד סוסלאן, שאותו בחרה בעצמה, בין השאר, מכיוון שלא היו לו כל שאיפות שלטוניות. נישואיה השניים של תמרה מסמלים נקודת מפנה בשלטונה. מיד לאחר החתונה החלה לפעול צבאית כנגד הסלג'וקים שצרו על גבולות גיאורגיה, הביסה אותם והשתלטה על שטחיהם. היא התחזקה עד כדי כך, שיכלה להזמין את קיסרי ביזנטיון הגולים לחסות בצל שלטונה בשטחים שכבשה במרחב טרבזון, בשטחי טורקיה של היום.
הצלחותיה הצבאיות הביאו לא רק רווחה כלכלית לנתיניה (בין היתר, היא נהגה לתת מעשר מאוצר המדינה לעניים), אלא תנופה תרבותית אדירה שביטוייה רבים.
באוצר שבמוזיאון הלאומי בטביליסי (שנפתח לאחרונה מחדש לאחר שלוש שנות שיפוצים) ניתן להתרשם מכמה מתכשיטיה המהודרים של המלכה, ביניהם צלב זהב גדול, משובץ אבני חן, ששם בעליו חקוק על חלקו האחורי.
בשנת 1213 הלכה המלך לעולמה. כדי למנוע את חילול גופתה, דאגו להכין תשעה ארונות קבורה זהים שנישאו בתשעה מסעות תהלוכה מהודרים אל כל קצוות המדינה. עד היום מקום קבורתה לא נודע. על-פי עדויות קדומות, אחד הארונות נישא במעלה ההרים אל חיקו של עמק סוונטי.
רבים מאוצרותיה של המלך התגלו בכנסיות משפחתיות קטנות בעמק סוונטי הנידח. מסופר שזה היה המקום שתמרה אהבה במיוחד. לשם פרשה כדי לתכנן את מהלכיה המדיניים הבאים, וגם כדי לנפוש. היא הייתה מעפילה בהרים רכובה על סוסה כשהיא מלווה בפמלייתה. כשאני מטייל ברגל בשבילים ההרריים, אני מדמיין אותה רכובה על סוס לבן, לובשת את בגדי המלכות שבהם היא מצוירת באחד מדיוקנאותיה, צלב הזהב הגדול שמונח היום בוויטרינת הזכוכית במוזיאון בטביליסי מתנוצץ על חזה ועיניה נשואות אל אופק רחוק.
ציורי קיר בעיר המערות
ישנם ארבעה ציורי פרסקו קדומים של המלך תמרה שצוירו בחייה. המוכר מכולם הוא זה שבו היא מוצגת עוד קודם נישואיה לנסיך יורי, ונמצא בירכתי כנסייה חצובה במצוק סלעי בעיר המערות ורדזיה, לא רחוק מהגבול הטורקי. עיר מערות רבת מפלסים שנחצבה לצורכי הגנה, וכוכיה החצובים נראים כמו אלף עיניים הסוקרות את כל מי שקרב.
גולת הכותרת היא הכנסייה מהמאה ה-12, שרוב ציוריה השתמרו בשלמותם. צליינים שפוקדים את המקום חולקים לא אחת כבוד רב גם למלכה. את הכנסייה ניתן להקיף במבוך מנהרות חצובות המטפסות אל רומה של העיר. בקצה אחת המערות נמצא מעיין טבעי המכונה "דמעות תמר" ומיותר לציין שהפוקדים את המקום מאמינים שיש לו סגולות מיוחדות.
הדר מלכות ורוב חסד ניבטים מפניה המצוירים של המלך תמרה. הדיוקן מצויר על הקיר האחורי של הכנסייה האפלולית, שחללה נחצב אל תוך סלע הטוף בגדה המצוקית של נהר המטקוורי, הנהר הגדול ביותר בקווקז. תמרה מצוירת ניצבת בזקיפות קומה, לובשת בגדי מלכות וכתר על ראשה. ידיה מושטות לפנים, נושאות באופן סמלי ציור של מבנה הכנסייה שאותו היא מקדישה למרים. לפניה ניצב אביה, המלך גיאורגי השלישי, נינו של דוד הבנאי, גדול המלכים הגיאורגים.
שני דיוקנאות נוספים נמצאים בכנסיות בביתניה וקינטסביסי. דיוקן נוסף נמצא מעבר לגבולות גיאורגיה המודרנית, באזרבייג'ן השכנה. האתר שבו נמצא הפרסקו שוכן באזור נידח למדי, והוא חלק ממכלול מנזר הלאורה דוד גרג'ה. בשנים האחרונות הגיאורגים נשאו ונתנו לא מעט עם שכניהם האזרבייג'נים במטרה לזכות במנזר בתמורה לחלקת אדמה אחרת שהציעו לשכניהם, אלא שהאזרבייג'נים סירבו, בטענה שהשליטה ברכס שעליו יושב המנזר, המהווה את קו הגבול בין שתי המדינות, חשובה להם אסטרטגית. בפסח האחרון ערכתי מסע לאזרבייג'ן, יחד עם גושקן, המלווה האזרבייג'ני שלי.
במשך שבוע שלם חזרתי ואמרתי לגושקן שאני רוצה לבקר במקום הזה, שרק את שמו הגיאורגי הכרתי. גושקן לא הכיר אותו ואף לא שמע עליו, אך הבטיח שיברר וימצא.
בכל פעם שהזכרתי את רצוני לבקר באותו מנזר עלום, שב והרגיע אותי בהבטחה שהוא יודע בדיוק היכן הוא נמצא, ושניסע לשם. כך שוב ושוב, עד שהגיע היום האחרון למסענו.
את יומנו האחרון יחדיו, שבו עשינו את דרכנו לעבר הגבול הגיאורגי, התחלנו באיחור של שעתיים, כי גושקן שוב נעלם מסיבות לא ברורות. בשעת צהריים הגענו לקרבת הגבול עם גיאורגיה, ואז, עדיין תחת ההבטחה החוזרת שהוא יודע בדיוק לאן לנסוע, החל הבירור היכן בעצם יש לפנות צפונה, לעבר הרכס שבו אמור להימצא המנזר.
קשה לתאר את עושר הפרצופים שרכנו לעבר חלון הרכב משביקשנו מהם הנחיות דרך. רובם הביעו פליאה נוכח השאלה. "מנזר גיאורגי? אין פה כזה!". אחרים, לעומתם, פצחו בשלל הסברים, שלא פעם סתרו זה את זה.
הפליא מכולם שוטר משמר הגבול בתחנת ביקורת על הדרך, שהיה כה מדויק ורהוט בהסבריו, שהשתכנעתי שהוא מכיר את המקום היטב. אלא שלאחר קילומטרים רבים של נסיעה בשטח בעקבות הסבריו, הגענו לנקודה עלומה כלשהי, ומקומו של מחוז חפצי נותר לא ידוע. צלחנו ערבה עצומה בדרך עפר בוצית עד שבשלב מסוים השתכנעתי שאין זו הדרך הנכונה.
מאחורי המשאית עם הפצצות
במרחק כמה קילומטרים לפנינו הבחנתי בשני כלי רכב. התברר שהרכבים שייכים לקבוצה של מפני מוקשים ונפלים, שבדיוק עסקו בהעמסת ערימה גדולה של פצצות ישנות שאספו בשטח על משאית חבוטה.
"בטח, המנזר הזה נמצא ממש ליד הבסיס שלנו", הצהירו החיילים, והזמינו אותנו לנסוע בעקבותיהם. המתנו עד שיסיימו להעמיס את הפצצות ונסענו בעקבות משאית עמוסת נפלים שבדרך העפר המשובשת היטלטלו מצד לצד ואיימו להתפוצץ. חזרנו אל הכביש והמשכנו בו מערבה. כשהגיעו מפני המוקשים לשער בסיסם עצרו וציידו אותנו בהנחיות להמשך - לחצות גשר, להמשיך אל בסיס צבאי ומולו לפנות ימינה בדרך עפר. חצינו את הגשר, נסענו ונסענו וחיפשנו מחנה צבאי. לשווא. למרבה המזל, גיליתי שלט קטן, נפול בצד הדרך, שעליו שמו האזרבייג'ני של המנזר (שעליו עד לרגע ההוא לא אני ולא מלווי המקומי ידע). הללויה! אלא שהשלט הורה ימינה, ומימין התפצלו שתי דרכים, אחת לצפון מזרח והשנייה לצפון מערב. בחרנו בימנית, שהעפילה במעלה גבעה.
מעברה האחר של הגבעה הגענו להתפצלות דרכי עפר נטולת שילוט. בהמשך הגענו לעוד ועוד צמתים. הדרך הלכה והתארכה. דרכי עפר נטולות שם ושילוט ביתרו את הנוף, שבהדרגה השתנה והפך למרחבים עשבוניים שהזכירו את מונגוליה. להשלמת התמונה, פה ושם רעו עדרי כבשים, עזים ופרות. מדי פעם עצרנו רועה וביקשנו הכוונות, שהיו ערטילאיות ביותר.
מה, לוותר עכשיו?
בהמשך קו הרכס זיהיתי מקבץ נוסף של מערות, מתחת לראש מצוק. הנחתי שבו מדובר, אלא שלא הייתה לי כל דרך לדעת זאת בוודאות. בראש ההר, ממש מעל המערות, ניצב מבנה חדש שנראה כמו מוצב גבול אזרבייג'ני.
רועה צאן מקומי אישר את ששיערתי. זה אכן המקום. השאלה איך מעפילים אליו? הדרך התארכה. נמצאנו כבר עשרות קילומטרים בעומק השטח. היום הלך והתקצר וידעתי שבערב יש לי טיסה הביתה, שיוצאת מגיאורגיה. מי שיער שההבטחות המפורשות תתגלינה כריקות מתוכן? התלבטתי מה לעשות - להמשיך? לוותר ולחזור? אני כבר כל-כך קרוב, אז אוותר? דווקא כעת, כשגושקן כבר יודע לשלב לארבע על ארבע כהלכה ולצלוח שלוליות ואזורים בוציים, מבלי שאצטרך לדחוף מאחור? נמצאנו בעמק שלמרגלות המצוק המחורר. מערותיו ניבטות כמו עיניה המצועפות של המלך תמרה. היא קראה לי אליה.
שקלתי לטפס (מה שבדיעבד, היה הדבר הנכון לעשותו), אבל לא רחוק משם ניצב בית חווה בודד בישימון, והחלטתי לגשת ולשאול. בעל החווה אמר שיש דרך עפר שעוקפת שלוחות סמוכות ממערב ומעפילה במעלה ההר, בתוואי נסתר מעינינו. ניווטתי לשם בקלות, אלא שבאמצע העלייה הבחנתי פתאום בכובע ובקצהו של קנה רובה שנעלמו מיד מאחורי סלע. "חיילים", אמרתי לגושקן. "מה פתאום?!", הוא ענה. באותו רגע שוב בקע מהטלפון הנייד שלו קולו המסתלסל של המואזין, אותה אפליקציה שחמש פעמים ביום מזכירה לו את זמני התפילה המוסלמית (אבל באחד הערבים, כשהוגש לי יין הוא לגם ממנו).
מעבר לעיקול המתינו שני ילדים-חיילים, לבושים מדי צבא ירוקים, כובעי פרווה אפורים לראשם, אפוד לגופם ורובי קלצ'ניקוב תלויים על כתפם. אחד מהם נשא גם נרתיק גדול ומרופט של משקפת, כנראה מימי סטאלין. "תעצרו!", דרשו. כאן החל משא ומתן לגבי זכות המעבר. ניכר היה שהמפגש איתנו הוא הדבר המעניין ביותר שקרה בגזרה זה זמן. בעזרת מכשיר מוטורולה מקרטע עמדו החיילים בקשר עם מוצב האם, שניצב, כפי ששיערתי, בראש המצוק שבו כרויות מערות המנזר. "מה התייר הפקיסטני הזה מחפש פה?", שאלו החיילים בלי להתבלבל. אומנם לא עלה בדעתם שאני ישראלי, לפחות לא חשבו שאני ארמני...
המשך החוויה כלל איות של שמי במכשיר הקשר המשובש למפקד בבסיס. זה היה משחק ה"טלפון שבור" המייגע ביותר שהתנסיתי בו. שוב ושוב נעשו טעויות, גם כשהכתבתי אות אחר אות. מדי כמה דקות ניגשו אלינו החיילים כדי לשאול שאלה נוספת, עתותיהם בידיהם. ואז הודיעו לנו שהמפקד עצמו בדרך אלינו. כעבור זמן אכן ראיתי נקודה באופק, רכבו הסובייטי, מתגלגל ממרומי המוצב לכיווננו. עם הגיעו, דילג המפקד הכרסתן מרכבו, לחץ את ידינו בחמימות רבה ומיד לאחר מכן נטל ממני ברשמיות את דרכוני. הוא העפיל למרומי סלע סמוך כדי להשיג קליטה סלולרית ולקבל הנחיות מהמפקד שמעליו, אלא שהקליטה המיוחלת לא נמצאה, וכך נידונו להמתנה נוספת. השמש נטתה מערבה, המישורים דמויי מונגוליה שנפרסו למרגלות המדרון החלו להיצבע כתום ורוח מקפיאה החלה לנשב. בדיוק כשהבהרתי לגושקן שמוכרחים לוותר ולצאת, מזכיר לו שיש לנו דרך ארוכה עד הכביש, בסבך דרכי עפר (שכדאי להשלים בטרם החשיכה יורדת), נסיעה עד מעבר הגבול, חציה שלו לגיאורגיה וטיסה הביתה מטביליסי, ניגש המפקד לרכב, הגיש לי את דרכוני והצהיר שאין לנו אישור להתקדם. כשהשמש נעלמה מעבר לרכס עלינו על האספלט. אלא שמעבר הגבול הסמוך נסגר 20 דקות קודם לכן, והיה עלינו לנסוע למעבר הגבול השני, הרחוק יותר. רק לאחר חשיכה הגענו למעבר הגבול שחצייתו התארכה. כשלא הולך אז לא הולך. קילומטרים אחדים לאחר שחצינו לגיאורגיה שעט אחרינו רכב משטרה. מתברר שבגיאורגיה הוחלה מדיניות חדשה - רכבים זרים מחויבים בביטוח מטעם המדינה עם כניסתם, אלא שזה לא נאמר בשום מקום. משא ומתן ממושך עם השוטר השיג את ההסכמה שאם הרכב ייסוב על עקבותיו בו במקום, בחזרה לאזרבייג'ן - הקנס הגבוה (50 דולר) ייחסך. ומה עליי? עצרנו רכב שהסכים לשמש לי כמונית בתשלום. בהיעדר כסף גיאורגי, המלווה האזרבייג'ני שלי שילם לנהג, ומראש. נפרדנו בחיפזון, מי בחזרה למעבר הגבול ומי לטביליסי, עיר האורות, כדי שלא אחמיץ את הטיסה שלי.
המשכתי לעבר טביליסי ישוב במרצדס. "מה רע", חייכתי לעצמי, אבל החיוך נמוג במהרה. תחילה נוכח המוזיקה המזוויעה ששמע הנהג, ושאותה הגביר עוד ועוד, והסיגריות שעישן ללא הרף. בנוסף, הוא נסע בקצב צב והביט כל הזמן לצדדים בצורה מתמיהה ואף מחשידה, ואני - רק רציתי כבר להגיע.
בינתיים הנהג המעושן פנה למלא דלק. הוא עצר בתחנה והבהיר לי שעליי לשלם. סירבתי, והוא המשיך בנסיעה. זה חזר על עצמו בתחנת הדלק הבאה. אחר כך עצר לפתע לצד מסעדה כדי שאקנה לו ארוחה. שוב סירבתי. הוא המשיך בדרכו רק כשדיברתי אליו בטון נוקשה בעברית. כל העיכובים הללו צמצמו את מרווח הזמן באופן מסוכן.
בעור שיניי הגעתי לשדה התעופה והספקתי לעלות על המטוס. בבית, משהיה בידי שמו האזרבייג'ני של המנזר בדקתי עוד, וגיליתי שלפני כשנה וחצי עקרה יד נעלמה את הפרסקו של המלך תמרה אהובתי מקיר המערה שבה צויר. מקום הימצאו לא נודע מאז.