הנאום של אהרן ברק בפני קהל מופרד: אפליה או פריצת דרך?

פרופ' אהרן ברק, שפסק כי ישראל היא יהודית ולכן מקדשת את השוויון, נאם באולם שבו הופרדו הנשים מהגברים

זוהי תמונה שכל כולה דיסוננס. אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אבי המהפכה החוקתית, האיש שפסק כי דווקא מפני שישראל היא יהודית עליה לקדש את ערך השוויון, נושא דברים מול קהל של נשים וגברים שמופרדים זה מזה. הם מופרדים במחיצה גדולה, לבנה, לבל יתערבו ביניהם, לבל יתחככו, לבל העירוב יוביל אותם חלילה למחשבות ולמעשים אסורים.

המיקרופון צמוד לפיו של השופט הדגול. נראה שהוא מדבר על נושא כבד וחשוב. טוב, נו, ברק תמיד מדבר על נושאים כבדים וחשובים. לידו, פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, שבה נערכה ההרצאה. ראשו של אלבשן שעון על ידו השמאלית. נראה שהוא מאזין בהערצה לברק.

הגברים, חובשי כיפה כולם, רכונים גם הם ברוב קשב לכיוונו של הנשיא לשעבר. ספר תנ"ך מונח למראשותיו של אחד מהם, ולצדו תיק שחור גדול של עורך דין. לרגע, אפשר לחשוב שהם באו ללמוד שיעור בתורה. הנשים בצד השני. לעומת הגברים, זווית הראייה שלהן את המרצה, נראית בעייתית. אחת מהן, זו שיושבת בפינה הימנית של השורה הראשונה, מרימה את ידה, אולי כדי לשאול שאלה, אבל מהמקום שבו היא נמצאת, אין סיכוי שהמרצה יראה אותה.

ידה של אישה נוספת מושטת לתוך עגלת תינוק שניצבת לידה. אולי היא תוחבת מוצץ שנשמט מפיו של תינוקה, אולי היא מלטפת אותו. ראשה מופנה אל ברק, ולא אל התינוק. ליבה עם ילדה הרך, אבל מחשבותיה הן על הדברים הנוקבים שוודאי נאמרים.

התמונה המרשימה הזאת, שצולמה ביום חמישי שעבר בקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו, יכולה לספר לפחות שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא סיפור קשה, סיפור על אפליה, על גזענות, על פרימיטיביות, על הדרת נשים והקטנתן. הסיפור השני שניתן לספר הוא סיפור אופטימי, על התקדמות, על פריצת גבולות, על יציאה של נשים לעצמאות ולהגשמה עצמית. אתם מוזמנים לבחור איזה משני הנרטיבים יותר נכון בעיניכם.

הסיפור הראשון: הפסימי

במדינת ישראל של שנת 2018, ועל אף ששורה של חוקים והלכות משפטיות אוסרים את זה, בפועל, עדיין מתקיימת אפליה בוטה כלפי נשים. אפליה בשכר, אפליה בקבלה לעבודה ובמקומות רבים נוספים. בקרב חלקים מהציבור, החרדים בעיקר, האפליה היא חלק משגרת החיים, חלק מהאמונה ומהדת. למרבה הצער, האפליה הזאת מקבלת לגיטימציה מגופים שונים, ובהם מוסדות אקדמיים. בשבוע שעבר היא קיבלה לגיטימציה אפילו מנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.

כאשר מוסד אקדמי מכובד מסכים להציב "בשם הצניעות", מחיצה בין סטודנטיות לסטודנטים שלומדים אצלו, הוא אומר למעשה לאותן סטודנטיות, שהכישורים והיכולות שלהן, ההשכלה שלהן, כל אלה אינם חשובים. מה שמגדיר אותן זה קודם כל המין/המגדר שלהן והסכנות שגופן מציב בפני הגברים. ולכן, בשם הצניעות, וכדי למנוע את סכנות הפיתוי, הן לא יכולות לשבת בקרב גברים.

וכך, בזמן שבארצות-הברית מוגרה כבר לפני עשרות שנים ההפרדה בין שחורים ללבנים, לאחר שנקבע כי "נפרד לא יכול להיות שווה" - בישראל גם היום, ועל אף שזה מנוגד לחוק, יש לגיטימציה לכך שנפרד כביכול יכול להיות שווה.

ולמי שטוען כי אין בעיה עם ההפרדה המגדרית, שכן הנשים החרדיות רוצות בה ומאמינות בה לא פחות מהגברים, אפשר להשיב כי כאן הדיבור על "בחירה חופשית" הוא מנותק מהמציאות. וכך כתבה מיטל גלבוע באחד מהדיונים הסוערים שהתרחשו בפייסבוק על המקרה: "לו הייתי בנעליהן (של הסטודנטיות), אני מודה שגם לו הייתי מתנגדת להפרדה, לא בטוח שהיה בי האומץ להסתכן ולעשות משהו בקשר לזה. זאת תמונה אפלה".

יתר על כן, לא מדובר במקרה חריג אלא בתופעה של ממש באקדמיה. ולראיה - בג"ץ דן בימים אלה בעתירה שהוגשה נגד התוכנית שמובילה המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), לשילוב חרדים באקדמיה, תוכנית שמציעה לימודים לגברים ולנשים בנפרד ב-15 מוסדות.

ונחזור להרצאה באונו. האפליה הזו לא נגמרה כאן. כי לפחות לפי התמונה, לא רק שההרצאה של ברק בוצעה בהפרדה מגדרית בין גברים לנשים - גם ההפרדה עצמה היא לא שוויונית: הגברים יושבים מול הדוברים, ואילו הנשים יושבות בצד.

"אכן, אופטימיות גדולה מציפה אותי בראותי סדרים חברתיים הולכים אפילו אחורה יותר, ואנשים משכילים ונאורים בעיני עצמם שמגינים על זה", כתבה ירדן סקופ באותו דיון סוער בפייסבוק. ורותם אביטל-כהן הוסיפה: "ברק היה צריך לסרב לשבת מול הגברים בלבד, ולהתעקש לשבת באמצע האולם, בפני הגברים והנשים באותה מידה, ולא לשתף פעולה עם המצב שבו הנשים ביציע".

הסיפור השני: האופטימי

עד לפני פחות משני עשורים, דרכן של רבות מהנשים החרדיות לרכישת השכלה גבוהה בארץ, הייתה חסומה. נכון, היו לא מעט חרדיות שרצו ללכת לאקדמיה, אך הן לא עשו זאת בגלל שחכמי הדת והרבנים אסרו על רובן לפנות ללימודים גבוהים. את המהפכה, שעודנה בעיצומה, החלה עדינה בר-שלום, בתו הבכורה של המר"ן עובדיה יוסף, ז"ל. בשנת 2000 הקימה בר-שלום את "המכללה החרדית ירושלים", המוסד האקדמי הראשון שבו למדו נשים חרדיות. בר-שלום הקימה את המכללה פורצת הדרך רק אחרי שקיבלה לכך אישור מאביה.

כידוע, ידע שווה כוח. בזכות בר-שלום ושותפים נוספים ליוזמה הברוכה, נסללה הדרך לנשים חרדיות לרכוש השכלה גבוהה, שמעשירה את עולמן, פותחת אותן לעולם שמחוץ לקהילה הסגורה שלהן, וגם מאפשרת להן לשפר את מעמדן המקצועי והכלכלי. והרווח הוא לא רק שלהן, אלא של החברה הישראלית כולה. השכלה גבוהה מהווה מנוף למוביליות חברתית וכלכלית, וכן גשר של הבנה והידברות בין החרדיות לעולם החילוני.

אבל רוב הנשים החרדיות לא יכולות לפנות ללימודים גבוהים, כאשר הסביבה הלימודית פועלת בניגוד לאורחות חייהן ולאמונתן. אנחנו, החילונים, יכולים להתייחס אליהן בפטרנליזם, ולטעון שהן לא עושות את זה מבחירה חופשית. אבל אם נאהב את זה, או לא נאהב את זה, החרדיות רוצות ויכולות ללמוד במכללות, רק כאשר מתאפשר להן לעשות זאת בנפרד מגברים.

דיקן הפקולטה פרופ' אלבשן, מכנה את מסלול הלימודים לחרדים בקמפוס החרדי בקריית אונו, "המיזם המשפטי הכי חשוב שנעשה כאן בשנים האחרונות". לדבריו, 60 נשים חרדיות לומדות משפטים בקמפוס הפרטי, והלימודים נעשים בימים נפרדים מאלה של הגברים. חלק מאותן נשים הן מקבוצות חרדיות די קיצוניות, כמו היישוב הישן בירושלים.

לדברי אלבשן, מאחר שאת אהרן ברק אי-אפשר להזמין להרצאה פעמיים, ההרצאה שממנה לקוחה התמונה, בוצעה בהפרדה בין הסטודנטים לסטודנטיות. "אבל מה שלא רואים בתמונה זה שבנוסף לברק, דיברה באותו אירוע אישה מרצה לדיני משפחה. היה חשוב לי לעשות את זה כדי להגביר את השוויון".

אלבשן מוסיף כי "עם כל הכבוד לביקורת על ההפרדה בין גברים לנשים. רוב הנשים הללו לעולם לא היו פוגשות את אהרן ברק, ולעולם לא היו שומעות את משנתו המשפטית, אלמלא ההרצאה בוצעה באופן שבו בוצעה".

אלבשן גם מדגיש כי המוסד האקדמי הוא מוסד פרטי שאינו קשור למדינה ואינו מתוקצב על-ידה. לגישתו, במוסדות שכן מתוקצבים על-ידי המדינה לא צריכה להיות הפרדה מגדרית.