סופרות רבי מכר - איילת גונדר גושן / צילום: Gettyimages ישראל
איילת גונדר גושן
רב המכר: להעיר אריות, 170 אלף עותקים (בארץ ובחו"ל)
"מאז שהפכתי לאמא, הבית שלי הוא מקום רועש מאוד. דווקא בגלל זה, השקט של הכתיבה חשוב לי כל כך. בתור אמא, את מאוד ממוקדת בצרכים של מישהו אחר, ולעומת זאת ככותבת, את מנסה להתמקד בסיפור שנובט בתוכך. כדי לעשות את זה חייב להיות איזה שקט, איזה חדר משלך שתוכלי להיסגר בו לכמה שעות. כשאני סוף סוף מצליחה ליצור לעצמי מרחב לכתיבה, אני מאוד מנסה שלא לזהם אותו ברעשי רקע - אינטרנט, ווטסאפ, כל מה שיכול להרחיק אותי מהסיפור. זו אחת הסיבות שאני לא נמצאת ברשתות החברתיות".
תמר מור סלע
רב המכר: ערות, 45 אלף עותקים
"כשאני כותבת, איני מרגישה לבד. דמויות צפות בי. דמויות אמיתיות, שאמרו לי מילים שמתגלגלות בי ופוגשות אותי, ונוצרת סינרגיה שממנה נולד רעיון חדש שמתגבש למשהו אחר; ודמויות מדומיינות, שבאות אליי גלים גלים, מתגלות.
"כתיבה מעוררת כמיהה, מעוררת צער, מעוררת צורך לפענח מקומות שאי אפשר לפענח. לפעמים אני בודדה מול האמת שמתגלה לי מתוך הדמויות שאני כותבת. כשאמת מתגלה יש ידיעה צלולה. אמת עלולה לעורר כאב. פחד. תקווה. להפיח אומץ.
"אני לא פוחדת מהלבד, אבל לעתים בורחת מפניו. זקוקה להסחות דעת, כדי לחזור אליו טעונה. הרשתות החברתיות בהקשר הזה הן יקום נרקוטי איום ונורא ונפלא, שאיני מצליחה לעמוד בפניו. אני זקוקה לו. לפעמים הוא צינור של אוויר שאני שואפת כדי להתמלא. לפעמים הוא צינור של פחמן דו חמצני מרעיל ומרוקן. אני מנהלת עם היקום הזה מערכת יחסים סבוכה. אני זקוקה לו למרות שההזדקקות הזאת מעוררת בי לפעמים תחושה של עליבות. של חולשה. ושוב לבד".
גלית דיסטל אטבריאן
רב המכר: ואם היו אומרים לך, 21 אלף עותקים
"אני מתה על הלבד בחדר העבודה, אבל, הלכה למעשה, הוא לא קיים: הוא בין המחבת של השניצלים וקיפולי הגרביים. אבל יש חדר עבודה אחר, זה שהוא בודד מאוד, בראש. הרבה סופרים חיים בתוך החדר הזה, והמציאות והעולם האמיתי מלווים אותו. אני כותבת בראש כל הזמן, וכשאני מצליחה לפנות כמה דקות מול המחשב, אני שופכת את מה שכתבתי בתור בסופר, בפקק, ולאורך כל היום, למעשה.
"ברמה הרגשית - זה טיפול לנפש. זה יותר טוב מלקנות נעליים ב-1,500 שקל, יותר טוב מלקנות את התיק הכי מעוצב בעולם, ואפילו יותר טוב מלשבת עם חברות בבית קפה. כשאני כותבת זה הזמן היחיד שבו אין לי שום מחשבה על עצמי, על כלכלה, ילדים, או פרנסה. רק היקום המקביל שלי, וזה כמו מדיטציה מבחינתי. אחרי שאני כותבת אני מרגישה כמו אחרי ביקור בספא".
ענת לב אדלר
רב המכר: כותבת ומוחקת אהבה, 50 אלף עותקים
"אני חווה את הלבד בחדר העבודה כעונג צרוף ועילאי, כמוסת זמן שאני כמהה להידחק לתוכה, ולשכוח מכל מה שנמצא מעבר לדלת. כמי שמעבירה את מרבית שעותיה בחברתם של אנשים, הרי שהלבד הזה הוא מבחינתי עיסוי לענבל של הנפש, המקום שמתקיים בו תמיד בכי פנימי קטן שרק אני שומעת, ושנרגע רק באמצעות תקתוקי המקלדת.
"הלבד בחדר הכתיבה הוא הכי לא בודד שיש, כיוון שהוא חזרה לעצמי באופן שמתאפשר אולי רק בפעמים הנדירות של חוויה אקסטטית מדיטטיבית של סקס עילאי, וכמה זה כבר קורה ביומיום השוחק?
הלבד שלי בחדר העבודה הוא בסופו של דבר סוג של התעלסות ביני וביני, שמתקיימת באמצעות הכתיבה. אני כותבת כדי לרפא את הפצעים הישנים והחדשים השוכנים ברבדים השונים של הקיום שלי. ואני לעולם לא לבדי בחדר העבודה, אני לנצח איתם, עם הפצעים המדממים עדיין, ועם אלה שנקרשו וקורי הזמן מנסים לכסות עליהם, אך רק המילים יעניקו להם מזור.
"ג'ונתן ספרן פויר אמר פעם שיש לו שני מחשבים - אחד לכתיבה, ואחד לשאר העולם. אז גם לי יש סידור כזה עם עצמי, וכשאני כותבת שום דבר לא מצליח להסיח את דעתי. אבל קשה מאוד להתרכז רק בזה, וצריך תעצומות נפש גדולות, וגם להפוך להיות הדבר הזה שאתה כותב, כדי ששום דבר מחוץ לעצמו לא יעניין אותך".
שלי גרוס
רב המכר: החיים ומה שלבשתי
"אין לי חדר עבודה, והמחשב שלי יושב בפינת אוכל באמצע הבית. אין לי דלת לסגור. את המקום השקט והבודד, לכאורה, אני צריכה למצוא בתוכי. אני אוהבת שהכתיבה היא חלק מהחיים שלי, והרבה ממה שאני כותבת נוצר כשאני שוחה, כשאני הולכת, כשאני נוהגת. הקטע שלי מול המחשב הוא יותר מה שנקרא אלגברה - אני מגיעה אליו עם איזשהו פיצוח, ושם זה כבר יותר טכני".