כמה שעות אחרי האסון בנחל צפית, בו נהרגו עשרה מתלמידי המכינה הקדם-צבאית "בני ציון", כבר החלה הטחת האשמות הדדית בין משרדי הממשלה, מי נתן את האישור לצאת לטיול במזג אוויר קשה כל כך, ועל מי מוטלת האחריות.
משרד הביטחון מיהר להאשים את משרד החינוך, כמי שאחראי על תכני המכינות הקדם-צבאיות, משרד החינוך הטיל את האחריות על משרד הביטחון וראשי המכינה, ומועצת המכינות הקדם-צבאיות, הודיעה שהיא לא האשמה, כיוון שהיא בכלל ארגון וולנטרי חסר שיניים, שעושה את מלאכתו בהתנדבות.
לפני שנעסוק במי אשם ולמה, קצת רקע: המכינה הקדם-צבאית הראשונה בעלי, הוקמה ב-1988 והיום יש 52 מכינות כאלה ברחבי הארץ, 23 מתוכן דתיות, ומשתתפים בהם למעלה מ-3,300 תלמידים, רובם בתוכנית שנתית, והשאר ממשיכים לשנה נוספת. באופן מוזר רק אחרי 20 שנות פעילות, ב-2008, נחקק חוק המכינות הקדם-צבאיות, שנכנס לתוקפו ב-2009 ומאז נוספו לו תקנות במהלך השנים.
וכאן נכנסים לנושא חלוקת הסמכויות והאחריות. על פי תקנות החוק, משרד החינוך והביטחון מתקצבים את המכינות באופן שווה, לפי מספר התלמידים בכל מכינה. נציגיהם יושבים בוועדה משותפת המחליטה האם מוסד יקבל הכרה ומימון מהמדינה. על פי סעיף 18, "המכינה והתאגיד המפעיל אותה, לרבות כל מיתקן המשמש לפעילות המכינה והתאגיד, יהיו נתוני לפיקוח המשרד ומשרד הביטחון", דהיינו, האחריות על הפיקוח משותפת, רק שמהותה אינה מפורטת ולכן לא ברור מה כל משרד צריך לעשות.
בניגוד לטענת משרד הביטחון, בהוראות מ-2012 שהוא עצמו הוציא, נאמר מפורשות שהאגף הביטחוני-חברתי של המשרד "יהיה שותף לאישור תכני ותוכניות ההכנה, הלמידה וההכשרה של חניכי המכינות", מה שאומר שמשרד הביטחון אינו יכול להטיל את האחריות על משרד החינוך, אם אנשיו מעורבים ומאשרים את התכנים והתוכניות של המכינות ולכן מודעים לטיולים המתוכננים.
משרד החינוך מדגיש מצידו בהבהרות שפרסם ב-2013, ש"המשרד לא יישא באחריות לנזק שייגרם במסגרת פעילות המקד"צ לסגל החינוכי, לעובדי המקד"צ והתאגיד ולצד ג' כל שהוא, למבנים ולרכוש המקד"צ", זאת אומרת שהאחריות הביטוחית על נפגעי הטיול, מוטלת על מכינת "בני ציון" בלבד.
את ההבהרה הביטוחית אפשר לקבל, אבל העובדה שבהבהרות אין חובת דיווח על השתתפות תלמידי י"ב בפעילויות של המכינות, היא בלתי נתפסת. למשרד שאחראי על תלמידי י"ב מעצם היותם תלמידי תיכון ואחראי לפקח עליהם במסגרת המכינות, אין מושג מי משתתף בפעילות ולכן לא מפליא שגם אחרי שהאסון התרחש, ביום לימודים רגיל, כשתלמידי י"ב היו אמורים ללמוד בבתי הספר, שהם בכלל השתתפו בטיול.
אז מי אשם? כולם ואף אחד. חוק המכינות הקדם-צבאיות, התקנות וההבהרות שלו נוסחו באופן כל כך רשלני, שהרגולטור, משרדי החינוך והבטחון, שאמורים היו לפקח ולקחת אחריות, לא יודעים מה גבולות הגיזרה של כל אחד, מה האחריות המוטלת על כל משרד ומי צריך היה לאשר את היציאה לטיול לנחל צפית שנגמר באסון הכבד.
לכן, כשבמשרד החינוך הדגישו שהטיול לא אושר ובחדר המצב לא נערכו לקראתו, הם אמרו אמת צרופה. בשום מקום לא כתוב שמנהל המקד"צ צריך לבקש אישור יציאה לטיול מהנהלת המשרד או המשטרה, הכל תלוי בשיקול דעתו הטוב בדרך כלל, ובמקרה הזה בשיקול דעתו השגוי.
ממש בסוף מסמך ההבהרות שהוציאה מנכ"לית משרד החינוך דאז, גלית שטראובר, מופיעה הפסקה הבלתי תאמן הבאה: "המשרד מפנה את תשומת לב מנהל התאגיד וראש המקד"צ לנהלי הביטחון והבטיחות המפורטים בחוזרי אגף הביטחון והבטיחות של המשרד, וממליץ לראש המקד"צ ולהנהלת התאגיד להיוועץ באנשי היבטחון והבטיחות במשרד לגבי כל פעילויות החוץ המתקיימות במסגרת המקד"צ: טיולים, מסעות, ניווטים וכיוצא באלה".
דני זמיר, יו"ר מועצת המכינות הקדם-צבאיות, אומר שהם דווקא רצו כמה וכמה פעמים להשתמש בשירותי חדר המצב של משרד החינוך לפני יציאה לטיולים, אבל בכל פעם נענו בשלילה. למה? כי אין להם סמל מוסד של משרד החינוך.
כדי לבנות מרפסת או לפתוח חנות צריך עשרות אישורים וטפסים, וכדי להוציא 25 ילדים לטיול חסר אחריות, לא צריך לבקש רשות מאף אחד.