סדרה | העונה השנייה של "ווסטוורלד" עדיין מזוויעה ומרגשת

כחצי מהאודיסיאה, האפוס היווני הקדום, מוקדש לשובו של אודיסאוס לממלכתו, איתקה, במסווה של קבצן זקן. אחרי ששרד מלחמות והרפתקאות, אלים ומפלצות, המבחן הגדול שלו הוא להסוות את רגשותיו נוכח ההרס של ביתו בידי נבלים, פן יסגיר את זהותו. באחד הרגעים המרגשים, אודיסאוס חולף על פניו של כלבו, ארגוס. עשרים שנים לפני כן, ארגוס היה גור חזק, מהיר ואמיץ; עכשיו הוא שוכב בתוך ערימות פסולת, בקושי זז, גופו שורץ קרציות ופרעושים. ארגוס הוא היחיד שמסוגל לזהות את אודיסאוס מבעד לתחפושת: הוא מרים את ראשו (אפילו לזחול אינו מסוגל), מושך את אוזניו לאחור, מכשכש בזנבו בשארית כוחותיו - ומת. אודיסאוס, שנאלץ לחלוף על פניו, מוחה דמעה אחת וממשיך בדרכו.

כמו כל יצירה שמכבדת את עצמה, גם בעונה השנייה של "ווסטוורלד" מבית HBO - המתארת מרד של רובוטים דמויי אדם ביוצריהם - אפשר למצוא הקבלות לאודיסיאה. בפרק הראשון ששודר השבוע, למשל, האנדרואיד הסימפטי ברנרד מסווה את עצמו כאדם אמיתי, ונאלץ להיבחן באותו קור רוח כאשר טובחים ב"בני מינו"; בפרק של השבוע הבא תצוץ המילה "ארגוס" (אם כי השם ארגוס, רפנרס רב-תכליתי, אינו בהכרח מתייחס לכלבו של אודיסאוס). אבל ההקבלה החשובה ביותר בעיניי לסצנה ההיא מהאודיסיאה, נשענת על הרובד המקביל של הסדרה, זה שמתייחס לאמנות עצמה.

הנה ההסבר: פרשנות מסויימת של האודיסיאה גורסת שהכלב ארגוס אינו בהכרח דמות אמיתית, אלא מטאפורה לאיתקה, ממלכתו של אודיסאוס. כמו הכלב, איתקה הייתה פעם פאר היצירה, ועכשיו היא חלשה, מטונפת, וגופה נבזז בידי פולשים, כמו הטפילים שמוצצים את דמו של ארגוס. וכאן נעשה העוול הגדול ביותר לכלב האומלל: ברגע שהמשורר ההומרי רידד את ארגוס לכדי תכסיס ספרותי, הוא מנע ממנו אפילו את הזכות להיות דמות, חלק מסצנה מרגשת בין אדם לכלבו. זהו מעשה נבלה מצד יוצר כלפי הדמות שברא.

בעונתה הראשונה, פורצת הדרך, ווסטוורלד ביססה קו מקביל לעלילה, מטא-טלוויזיוני, שנועד לגרום לצופים להרהר במשולש היחסים שבין יוצרים, דמויות וצופים. האנדרואידים בפארק השעשועים עוברים התעללות מצד יוצריהם ומצד התיירים, לצורך בידור, באותו אופן שאנחנו, הצופים, מבדרים את עצמנו באמצעות העלילה האכזרית לא פחות.

הדבר הזה מזמין אותנו להתמודד עם המחשבה שבכל צריכה של יצירה בדיונית יש מרכיב של ניצול. נכון, "זה לא אמיתי" (אמירה שחזרה בפיהם של התיירים בעונה הראשונה, כדי להצדיק את סבלם של הרובוטים), זה רק טלוויזיה, אבל תחשבו על זה רגע: האכזריות המתרחשת בסדרה היא אומנם בדיונית לגמרי ברגע הצפייה, ומבוססת על דברים שברמה הטכנית לא היו מעולם, אבל הסבל עצמו - ניצול, סחר בבני אדם, אונס, רצח, טבח, אינספור סוגים של אלימות - מתקיים ברחבי העולם כל העת.

כשחושבים על זה, האמירה "זה רק טלוויזיה" היא בעצם השקטת מצפון; היא תקפה לכל יצירה שיש בה אכזריות, וככל שהיצירה בדיונית יותר, כך המצפון שקט יותר. "משחקי הכס" ו"סיפורה של שפחה" הן דוגמאות מצוינות, אבל בווסטוורלד הצליחו לשלב את העיקרון הזה בבסיס של העלילה.

כל זה פרץ מהמסך בעונה הראשונה, ובעונה השנייה, במקביל להתפתחות העלילה, שאלת היחס שלנו לבידור עולה גם היא שלב באבולוציה. אם העונה הראשונה עסקה בזהות הדמויות בעולם הבדיוני, העונה השנייה עוסקת בתפקיד של כל דמות במארג הסיפורי, בפונקציה שהיא ממלאת. וכך, דמויות מקבלות פתאום תפקידים חדשים: נבלים הופכים לגיבורים, מנהלים בכירים הופכים לנושאי כלים, קאובויים הופכים לסמוראים, אנדרואידים שונים מתחלפים בגילום של אותה הדמות - כל תפיסת התפקיד מתנפצת לרסיסים. לא בכדי, דמות המפתח, הבסיס שמניע את העונה הזו, היא של רובוט שגילם בעבר דמויות שונות, שצצות מדי פעם באישיותו.

לפי החומרים ששוחררו לסקירה - ב-HBO ביקשו להימנע מחשיפה של קווי עלילה ואנו מכבדים זאת - העונה הנוכחית חלשה יותר מקודמתה. היא עדיין מהנה, מרתקת, מזוויעה ומרגשת, אבל אין בה את פריצת הדרך שאפיינה את העונה הראשונה. אלה חדשות רעות בטווח הקצר, אבל חדשות מעולות בטווח הארוך: זהו איתות לכך שמדובר בעונת מעבר, שזוהי סדרה שנהגתה מראש כיצירה שלמה. ולפי כל הסימנים, יש הרבה למה לצפות בשנים הקרובות.