"קביעת העליון כי רוזובסקי יתגייס למען אדם פרטי לא במקומה"

עו"ד אייל רוזובסקי ביקש להשתחרר מייצוג הבעלים של קרן קלע וחברת רוביקון, המואשם בהונאת משקיעים, זאת בשל חוסר יכולתו של ברמלי לעמוד בשכר-טרחתו • העליון קבע כי רוזובסקי ימשיך לייצג את ברמלי עד סוף יוני ללא שכר, כדי לאפשר לסנגוריה הציבורית להיערך לייצוג בתיק • הסנגורים מוחים

עו"ד איל רוזובסקי / צילום: איל יצהר
עו"ד איל רוזובסקי / צילום: איל יצהר

ערב הפסח, רגע לפני שבתי המשפט יוצאים לפגרה של 10 ימים, מפרסם בית המשפט העליון החלטה קצרצרה, המאלצת את אחד הליטיגטורים המובילים בארץ, עו"ד אייל רוזובסקי, להמשיך ולייצג את בעלי קרן קלע וחברת רוביקון, אמיר ברמלי, מבלי לקבל שכר עבור הייצוג. לפי ההחלטה, על רוזובסקי לייצג ללא תשלום את ברמלי, המואשם בהונאת משקיעים, בדיוני ההוכחות שנקבעו למאי וליוני. זאת, חרף בקשתו של עו"ד רוזובסקי להשתחרר מהייצוג באופן מיידי, בשל חוסר יכולתו של ברמלי לעמוד בשכר-טרחתו וכן לאור בעיית אמון ביניהם.

ההחלטה תופסת בקושי עמוד אחד, ואולם השלכותיה על כלל הסנגורים בארץ עלולות להיות מרחיקות לכת. המשמעות הרחבה שלה עלולה להיות "כבילת" עורך דין ללקוח סרבן תשלום-שכר-טרחה, וחיובו לעבוד בחינם.

עו"ד רוזובסקי מסר בתגובה להחלטה כי הוא "מכבד את החלטת בית המשפט ויפעל על-פיה", ואולם לא יהיה מופרך להניח כי הוא לא היה מרוצה ממנה, בלשון המעטה. ולא רק הוא. ההחלטה מעוררת תגובות מעורבות בקרב סנגורים, שחלקם מתקוממים מהמסר היוצא ממנה, שלפיו הם שבויים בידי הלקוח, גם במצב שיש בינם לבין הלקוח משבר אמון והוא אינו משלם את שכר-הטרחה שסוכם.

"חיוב עורך דין לייצג לקוח שאינו עומד בהתחייבותו לתשלום שכר - זהו למעשה אכיפה של הסכם שהופר, ואכיפה כזו הופכת את עורכי הדין לשבויים בידם של לקוחות סרבני תשלום", אומר עו"ד איתן מעוז, מהסנגורים המובילים בישראל בתחום עבירות הצווארון הלבן.

את הבחירה אם לעבוד "פרו-בונו", אומר עו"ד מעוז, יש להשאיר לעורכי הדין, ולא לכפות אותה עליהם. "עורכי דין זכאים להחליט עבור עצמם את מי לייצג ללא תשלום כתרומה לקהילה. יש להניח כי נתקשה מאוד למצוא שופטים או פרקליטים בשירות המדינה שיסכימו להשקיע מאות שעות עבודה עבור מעסיק שאיננו מוכן לשלם להם משכורת - ולכן אם קיימת חוסר הוגנות מצידו של לקוח, אין לחייב עורך דין להמשיך לעבוד עבורו", הוא אומר.

פסק הדין של העליון ניתן במסגרת ערעור שהגישה הסנגוריה הציבורית על החלטתו של שופט בית המשפט הכלכלי, חאלד כבוב, שהורה כי עו"ד רוזובסקי (או על-ידי עורך דין בכיר אחר במשרד מיתר הבקיא בהליך), יסייע לסנגור הציבורי בתקופת המעבר שעד תחילת מועדי ההוכחות במאי וכן בכל מועדי ההוכחות במאי - אך לאחריהם הם ישוחרר מייצוג. החלטתו של כבוב התקבלה לאחר שעו"ד רוזובסקי טען שברמלי לא עומד בהתחייבויות הכספיות כלפיו.

הסנגוריה הציבורית טענה בערעור על החלטתו של המחוזי כי מאחר שמדובר ב"מגה תיק" המורכב ממאות עדים וממיליוני מסמכים שבו מעורבת גם תוכנת מחשב מיוחדת (שנועדה לצמצם את 45 מיליון פריטי המחשב שנתפסו על-ידי רשות ני"ע), דרושים לשני הסנגורים הציבוריים שמונו לטפל בתיק במקום רוזובסקי, לפחות חצי שנה כדי ללמוד את התיק. לדברי הסנגוריה הציבורית, רף הזמנים שקבע השופט כבוב, אינו מאפשר לסנגורים החדשים שמונו לברמלי, להיערך כראוי לקיום ההוכחות בתיק כבר במאי הקרוב.

העליון, כאמור, קבע בערעור כי על רוזובסקי להמשיך ולייצג את ברמלי עד סוף מאי ללא שכר-טרחה. שופטי העליון רואים בהחלטתם המאלצת את רוזובסקי להמשיך ולייצג את ברמלי בחינם, איזון אינטרסים שבו כל אחד מהצדדים המעורבים תורם את חלקו ומתגמש כמידת האפשר: מערכת המשפט תרמה בכך שביטלה חודש דיונים שלם (חודש אפריל); הסנגוריה תרמה בכך שנטלה על עצמה בהתראה כה קצרה את הייצוג ב"מגה תיק" שכזה; ומשכך הדבר, גם על רוזובסקי להשתתף ב"מאמץ המלחמתי" ולהמשיך ולייצג את ברמלי בחודשים מאי-יוני.

עו"ד מעוז לא מסכים עם הפרשנות הזאת. "לא בכל מחיר יש לאכוף יחסי עו"ד-לקוח, משום שהייצוג מבטא יחסי אמון שהם קריטיים לעבודה המאוד רגישה של סנגור", הוא אומר, ומסביר כי הטלת חיוב על עו"ד לייצג לקוח, למורת רוחו של עורך הדין או של הלקוח עלולה לייצר "משפטנות רעה מאוד". זאת, משום שבדרך-כלל המחלוקת בין השניים נוצרת על רקע אי-הסכמה בקשר לקו הייצוג. "מול האינטרס הציבורי של יעילות הדיון ורציפות המשפט, עומד אינטרס ציבורי לא פחות חשוב, שלפיו הלקוח יקבל ייצוג מעו"ד שיש עמו הסכמה על קו ניהול המשפט", מסביר עו"ד מעוז.

עוד סנגור שמתנגד לתפיסה כי על סנגורים "להתגייס" לטובת ייצוג לקוח, הוא עו"ד עופר ברטל, ראש משרד ברטל-כהן. לדבריו, "הקביעה כי רוזובסקי צריך להתגייס לא למען המולדת אלא למען אדם פרטי - אינה במקומה".

עו"ד ברטל מציין כי "עריכת דין כמו כל מקצוע הוא מקצוע חופשי. מגיע אלי לקוח, אני מוצא חן בעיניו, הוא מוצא חן בעייני, וחותמים על הסכם שכר-טרחה. כמו כל מוצר בחיים, כמו שאני קונה תכשיט; ולכן כעיקרון בית המשפט צריך לאפשר לכל עו"ד ולכל סנגור במשפט פלילי להשתחרר מייצוג כשהוא מבקש זאת. זה צריך להיות עיקרון, ולצערי זה לא המצב בפועל".

הכלל, כך סבור עו"ד ברטל, צריך להיות ברור: "ברגע שהצדדים לא מסכימים ביניהם ואין תשלום לעו"ד - אין שאלה בכלל וצריך לאפשר לעורך הדין להשתחרר. אני סבור שזה הדין הרצוי, בניגוד למצב הקיים".

עריכת דין - שליחות או שירות

אז מדוע עו"ד רוזובסקי לא יכול היה להתפטר ללא אישור בית המשפט? הכל התחיל בכלל הוותיק שנקבע לפני כ-25 שנה בפסק דין שעסק בעניינו של עו"ד דן אבי יצחק (ראו מסגרת), המונע מסנגור להשתחרר מייצוג עד להסדרת ייצוג חלופי. ההשלכות של הכלל הוותיק על הפרקטיקה המשפטית בקרב הסנגורים הפליליים הפרטיים היו דרמטיות.

הסבר נוסף למצב שאליו נקלעו הסנגורים, טמון בתפיסה של תפקידו של הסנגור ומקצוע עריכת הדין בכלל. לדברי פרופ' יובל אלבשן, דיקן הקרייה האקדמית אונו, פרשת ברמלי מציפה שוב את הבעייתיות בגישת בית המשפט העליון בעשורים האחרונים, כלפי מקצוע עריכת הדין. "בית המשפט בחר בגישה, שלפיה עריכת הדין היא 'שירות' ולא 'שליחות'", הוא אומר. "זאת אומרת, גם אם עורך הדין 'לא רוצה' וגם אם נוצרו בין עורך הדין ללקוחו 'קשיי אמון', נוכח אי תשלום שכר-טרחה, באופן היוצר תרעומת אצל עורך הדין כלפי הלקוח - בעיני בית המשפט זה לא משנה ועל עורך הדין להמשיך ולתת שירות ללקוחו גם במקרים הללו", מסביר פרופ' אלבשן.

פרופ' אלבשן סבור כי הגישה המתייחסת למשפט כ"שירות" ולא "שליחות" נובעת ממה שהוא מכנה - "מולך היעילות" הקיים בבית המשפט. מה זה "מולך היעילות"? לפי פרופ' אלבשן, "לבית המשפט 'פחות איכפת' אם הצדק ייעשה, כל עוד היעילות נשמרת. מגמה זו התחילה ב-1995, כאשר בשנים אלה, התחילו לבצע ניטור לפסיקות השופטים ו'מבצעים' לחיסול תיקים בבית המשפט העליון. המגמה התחזקה בשנת 2000, אז הפכה היעילות למטרה בפני עצמה".

שתי הגישות שאותן בחר בית המשפט להדגיש בפסיקותיו - המשפט כ"שירות" ו"מולך היעילות" - בעייתיות, לטענת פרופ' אלבשן. לדעתו, המשך קיומן מהווה סכנה גם למשפט וגם למשפטנות - "למשפט, כי בסופו של יום המטרה היא עשיית צדק או לפחות שאיפה לעשיית צדק, והיעילות היא משנית לו לחלוטין; ולמשפטנות - השופטים נמדדים (לא רק) אבל בעיקר לפי היעילות ואנחנו בהרבה מאוד מקרים מביאים את השופט - לפגוע בצדק". פרופ' אלבשן מבהיר ה"אשם" לא מצוי בשופטים, אלא במערכת שמעמידה בפניהם את מבחן היעילות.

פרופ' אלבשן סבור גם כי הגישה של המשפט כ"שירות" - "מסוכנת מאוד". לדבריו, "אנחנו לא אינסטלטורים שפותחים סתימות ומריצים צינורות כדי לסייע ללקוחות שלנו - אנחנו גם נציגי שלטון החוק - 'Officer of the court', כמו שאוהבים לומר - וגם לעורכי הדין יש אחריות כלפי הצדק".

לדעת אלבשן, כש"מרדדים" את עריכת הדין למימד הצר של "שירות" ומתעלמים מכל אלמנט של "שליחות", אז קשה להסביר במה שונה המקצוע הזה נמקצועות אחרים. "הצירוף של המשפט שהפך להיות מבחן של יעילות (ולא עשיית צדק) עם עריכת הדין שהפכה להיות שירות ולא שליחות, עלול להוביל אותנו לשפל מוסרי ומשפטי כאחד", הוא אומר.

"ברמלי אינו הבן היחיד של בית המשפט"

אולם, אחרי כל זה, דווקא בעניין ברמלי סבור אלבשן כי נראה שהצדק עם העליון, לאור מורכבותו של התיק והקושי של סנגורים חדשים ללמוד אותו בפרק זמן קצר. עם זאת, גם הוא מזהיר מפני פוטנציאל הנזק ללקוח במקרה שבו ימונה לו עו"ד שלא מעוניין בתפקיד. "יש לנו הרבה מחקרים על כמה שהלא-מודע והתת-מודע משפיעים על אופן פעילות הסנגורים", מסביר אלבשן.

עו"ד ירון קוסטליץ, סנגור בולט בזירת עבירות צווארון לבן, מזדהה עם דברי פרופ' אלבשן ומסביר כי אם סנגור מרגיש מקופח באופן תת-מודע, זה עשוי להשפיע על טיב הייצוג. אולם, לדבריו, בסופו של יום, בית המשפט מיישם באופן טכני-מעשי את הכלל בדבר שחרור סנגור מייצוג, ולכן היישום נע במקסימום בין חודש לחודשיים נוספים שבהם בית המשפט מחייב את הסנגור להמשיך בייצוג. באותם חודש או חודשיים, מציין קוסטליץ, מוודא בית המשפט ש"החלפת המקל" בין הסנגור הפרטי לסנגור הציבורי הנכנס בנעליו, תעשה באופן מיטיבי, תוך שבית המשפט תורם את חלקו להעברת המקל . זאת באמצעות זאת שחרף בזבוז הזמן השיפוטי שלכאורה נגרם, מבטל בית המשפט דיונים בתקופת המעבר, כדי שהסגור הציבורי יספיק ללמוד את חומר החקירה ולתת ייצוג מיטבי ללקוחו.

עו"ד קוסטליץ מציין כי רק לעתים נדירות האינטרס הציבורי יגבר על זכות הסנגור לחופש העיסוק ובהתאם לכך, ייתכן שהסנגור ייאלץ לעבוד חודש ואף חודשיים ללא שכר. "הזמן השיפוטי הוא יקר מאוד, והמועדים נקבעים מראש, ולכן לא תמיד אפשר למלא את היומן, אם ימים מתבטלים", הוא מסביר.

עו"ד ברטל לא משתכנע. "אין זה הגיוני, שעורך דין ימשיך וייצג בזמן שהוא לא מקבל כסף, לא כל שכן במקרה של ברמלי, שהוא תיק ענק המצריך עבודה 'פול טיים' של עורך הדין-המוביל ושל עוד מספר עורכ- דין ממשרדו", הוא אומר ומזהיר מפני הפיכת הסנגורים הפליליים ל"אסירים" של לקוחותיהם, מצב אשר יקשה עליהם להגיע להסכם ייצוג הולם והוגן עם לקוחות בשוק הפרטי.

עו"ד ברטל, לא מתעלם מהזמן השיפוטי היקר שעלול היה להתבזבז ובית המשפט העליון היה מורה על שחרורו של רוזובסקי מייצוג לאלתר ("זמן שיפוטי זה משאב של המערכת שכולנו משלמים עליו וזה משאב חשוב מאוד וכולנו רוצים שמשפטים יסתיימו במהרה ושאנשים ייתנו את הדין על מעשיהם אם צריך").

עם זאת, עו"ד ברטל לא מקבל את נימוקיו של בית המשפט לחיובו של עו"ד רוזובסקי לנהל את תיק ברמלי עודף מאי, שלפיהן מאחר שמועדים רבים כבר נקבעו לצורך שמיעת העדים. "לבית המשפט תמיד יש מה לעשות עם הזמן שלו. ברמלי זה לא הבן היחיד שלו", אומר עו"ד ברטל שציין גם כי לשופטים יש די והותר עבודה שאותה יוכלו לבצע, אם יקפיאו זמנית (עד שהסגוריה הציבורית "תיכנס לעניינים" בתיק - השופטים יכולים לקבוע דיונים בתיקים אחרים ולהתקדם. לדברי עו"ד ברטל, אם לא ניתן לקבוע מועדי דיונים בתיקים אחרים, הרי שלשופטים, תמיד יש מה לכתוב. לא יקרה שום דבר אם במקום יום דיונים, השופט יכתוב".

האם הסנגוריה אמורה לממן ייצוג לבעלי יכולת?

פרשת אמיר ברמלי והחלטת בית המשפט העליון, מעוררת פעם נוספת, את השאלה המתבקשת, האם בשנת 2018, על תושבי ישראל, להשלים עם סיטואציה, בה נאשם אמיד מאוד, בעל יכולות כלכליות בלתי מבוטלות, יקבל ייצוג משפטי באמצעות הסנגוריה הציבורית. תיקון 49 לחוק הסדר הדין הפלילי (אשר חוקק בינואר 2007) מאפשר לכל נאשם שברצון התביעה לדרוש בעניינו מאסר בפועל - לקבל סנגור ציבורי. לברמלי ממנת המדינה שני סנגורים, בעקבות מורכבותו וגודלו של התיק.

החוק לא כולל מגבלה או תנאי של חוסר יכולת כלכלית. בכל מקרה שמתבקש מעצר או שהמדינה מצהירה שהיא עשויה לבקש מאסר בתום ההליך הפלילי - הנאשם זכאי לייצוג מהמדינה.

האם לא הגיעה השעה לעדכן את חוק הסנגוריה הציבורית, כך שנאשמים בעלי הון, בכל עבירה, ובין אם התביעה מבקשת מעצר בפועל ובין אם לאו, יידרשו לעמוד בקריטריונים מסוימים, על-מנת שימונה להם סנגור ציבורי - ובין השאר קריטריונים כלכליים?

בפברואר השנה, פרסמה שרת המשפטים איילת שקד להערות הציבור, תקנות שתכליתן לאפשר לסנגור המחוזי או הארצי לשלול ייצוג בידי עורך דין מהסנגוריה הציבורית לנאשמים בעבירות כלכליות. תקנות אלה, שנמצאות כיום עדיין בהליכי חקיקה, מהוות סנונית ראשונה, בהתמודדות עם בעיית המימון של נאשמים עשירים, אשר מעדיפים לחסוך את כספם ליום סגריר אחר ככל הנראה ותחת כך, מעדיפים לקבל ייצוג חינם מהמדינה.

עו"ד ירון קוסטליץ סבור כי יש מקום לקבוע מבחן כלכלי כתנאי לייצוג במימון המדינה, כאשר לדבריו "מבחן ההכנסה צריך להיות נקוט באופן גורף לגבי כל העבירות או שיוקנה לסנגוריה הציבורית שיקול דעת בהתאם למבחנים שונים". יחד עם זאת הוא מציין כי "איזון מתאים יהיה כשאדם אשר נשא מכיסו הפרטי בהוצאות משפטו - זוכה בסופו של יום, תשיב לו המדינה את הוצאות המשפט. זאת, כפי שמקובל במשפטים אזרחיים שבהם המדינה או הצד השני מפסיד".

"סנגורים נאלצים לבקש מראש את שכר-טרחתם עבור כל הטיפול בתיק"

בפסק הדין בעניינו של עו"ד דן אבי-יצחק בשנת 1995, ניסה עו"ד אבי-יצחק (בנסיבות שונות ובטרם נחקק חוק הסנגוריה הציבורית), להשתחרר מייצוגו של השר דאז אריה דרעי, מי שהואשם אז בקבלת שוחד, וכבר הספיק מאז לרצות את עונשו ולחזור לפוליטיקה לאותו תפקיד, שר הפנים.

בית המשפט העליון בדעת רוב, דחה את בקשתו וקבע: "מקום שנאשם מינה לעצמו סנגור על-מנת שייצג אותו במשפטו והמשפט החל - אין הייצוג נפסק כל עוד המשפט נמשך, אלא ברשותו של בית המשפט; והגבלות בייפוי הכוח בהקשר זה הינן חסרות תוקף, ללא רשותו של בית המשפט".

בינואר 2007, נכנס לתוקפו תיקון 49 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לכל נאשם שהתביעה מתכוונת לדרוש עבורו מאסר בפועל, לקבל סנגור ציבורי (בדומה לנאשם אמיר ברמלי). המשמעות של צעד זה, שהיה קיים בארצות-הברית 40 שנה לפני שעשה "עלייה" לישראל, היא שההגנה שלה יזכה הנאשם במהלך המשפט תהיה על-חשבון המדינה.

פרופ'-עו"ד רון שפירא אמר ל"גלובס" כי הוא חווה "על בשרו" מקרה דומה לזה של עו"ד רוזובסקי, במסגרת עבודתו במשרד עורכי הדין אברהם נאמן, בתיקו של עו"ד רונאל פישר. שפירא ייצג את פישר - המואשם בעבירות קבלת שוחד בתמורה להעברת מידע רגיש מחקירות משטרה לנחקרים שונים - בראשית ההליכים נגדו, וביקש להשתחרר מייצוג בהמשך. אך בית המשפט המחוזי קבע כי עליו (על שפירא) להמשיך לייצג את פישר במשך מספר חודשים, עד שהסנגוריה הציבורית לקחה על עצמה בהדרגה את הייצוג בתיק.

לדברי שפירא, "הכלל הוותיק שמונע מסנגור להשתחרר מייצוג עד להסדרת ייצוג חלופי, גורם לכך שסנגורים פרטיים נאלצים לעתים קרובות לבקש מראש, בתחילת הטיפול, את שכר-טרחתם עבור כל הטיפול בתיק, כולל שלב ההוכחות".

לדעת שפירא, למצב הזה, שבו עורך הדין והלקוח נאלצים מראש להיקשר בעסקה שבה נמכר מלכתחילה שירות שייתכן שלא יסופק לעולם, יש משמעות שלילית ארוכת טווח על הפרקטיקה הפלילית כולה: "ראשית, זה מצב שמייקר את הטיפול המשפטי הפרטי במרבית הנאשמים, שמשפטיהם מסתיימים בהסדרי טיעון. שנית, ההתייקרות מאלצת חלק מן הלקוחות לפנות, בעל כורחם, לסנגוריה הציבורית".

שלישית, וזה האפקט החמור ביותר לדעת שפירא, "המצב הזה מציב את הסנגור הפרטי בעמדה של ניגוד-עניינים בולט בינו ובין הלקוח שלו". לדבריו, עורך דין שקיבל מראש את שכרו גם עבור שלב ההוכחות, יהיה להוט לבצע הסדרי טיעון, ולכן חשדם של חלק מהלקוחות, "שעורך הדין מוכר אותם" כשהוא מציע להם הסדר טיעון, ומציג אותו כהישג גדול - יש לה על מה לסמוך.

בעיני פרופ' שפירא, הפתרון לתיקון כולל של המצב, אינו חבוי בביטול הכלל המונע השתחררות מייצוג, אלא מצריך שינוי מורכב יותר, אשר לא נראה (כרגע) באופק. "הקושי הוא, שהמצב שבו סנגורים מוכרים שירות שהם לא מספקים, ואז לוחצים על לקוחות לעשות הסדרי טיעון הוא נוח למדי לכל השחקנים הקבועים במערכת: בתי המשפט, התביעה והסנגורים. גם ההגדלה העצומה בהיקף הייצוג של הסנגוריה הציבורית נוחה למרבית השחקנים הקבועים: היא מגדילה את תקציב משרד המשפטים, נוחה לשופטים, ומספקת פרנסה סבירה למאות סנגורים המקבלים תיקים מן הסנגוריה הציבורית".

גם עו"ד עופר ברטל סבור כי פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין רוזובסקי, הוא השתקפות של "הכלל ושברו". לדבריו, אותו כלל יצר את הפרקטיקה הבעייתית הקיימת בקרב סנגורים פליליים-פרטיים, לגבות מראש את כל שכר-הטרחה. לדבריו, "זה קורה כבר מזמן לכולנו". עם זאת, ברטל מציין כי מדובר בסכומים אדירים של מאות-אלפי שקלים, ואפילו מיליוני שקלים, ומעטים מאוד הלקוחות שמסוגלים לעמוד בתשלום מראש של סכומים אלה, מה שמקטין את חלקם של הסנגורים הפליליים בעוגת הייצוג.

ברטל סבור כי פסיקת בית המשפט העליון בעניינו של רוזבסקי, רק תקטין עוד יותר את חלקם של הסנגורים הפליליים הפרטיים בעוגת הייצוג, אשר בלאו הכי כבר איננה גדולה, לאור הנתח המשמעותי שתופסת הסנגוריה הציבורית בישראל.

עוד לדברי עו"ד ברטל - פסיקות בית המשפט בעשורים האחרונים יצרו תופעה מטרידה, שלפיה עורכי דין שלא מקבלים את שכר-טרחתם, מנסים להסתיר עובדה זאת מבית המשפט, בשעה שהם מבקשים להשתחרר מייצוג. זאת, תוך שהם "מכסים" את בקשתם באצטלה של עניין עקרוני, כדוגמת ניגוד-עניינים שנוצר בתיק או חוסר הסכמה עקרוני בין הלקוח לעורך דינו. לדברי ברטל, הסיבה לכך היא "כי בית המשפט לא מכיר בעילה זו (שכ"ט) כעילה מספקת לשחרור מייצוג".