נתניהו טוב לכלכלה? הציבור משלם פחות - אבל גם מקבל פחות

השבוע בשנת 2009 חזר נתניהו לשלטון ומאז לא נפרד מבית ראש הממשלה • לרגל פתיחת השנה העשירית של הקדנציה, בצל משבר מבקשי המקלט, יצאנו לבדוק איך השפיע מר כלכלה על המשק הישראלי • כך השתנו נתוני המאקרו • פרויקט מיוחד 

בנימין נתניהו / צילום:רויטרס
בנימין נתניהו / צילום:רויטרס

הממשלות שבראשון עמד בנימין נתניהו מאז 2009 שמרו על רמות הוצאה ציבורית יחסית נמוכות, תוך ירידה מ-40.7% מהתוצר בשנת 2009 ועד ל-38.8% ב-2016 וחזרה ל40% ב-2017. ב-2003 משקל ההוצאה הציבורית בתוצר היה 47%. עיקר הירידה בהוצאה הציבורית הושגה על-ידי הורדת רמות ההוצאה האזרחית - חינוך, רווחה, בריאות ותשתיות אזרחיות.

בהתאם למדיניות של נתניהו משקל המסים בתוצר נשאר יחסית נמוך, מ-29.7% מהתוצר ל-31.1% ב-2016. רק בשנה שעברה, בעקבות גבייה מוגברת של מסים, נרשמה עלייה ל-32.6% מהתוצר. למעשה הדבקות במשקל נמוך של המסים יחד עם הקפדה על כללים פיסקליים אילצה את הממשלה להגביל את הוצאה האזרחית. התוצאה הייתה גירעון נמוך יחסית, וחיסכון חיובי של הממשלה. משקל החוב הציבורי בתוצר ירד בהתמדה, מ-74.6% בשנת 2009 ועד ל-60.8% בשנת 2017.

שיפור עקבי במצבת החובות-חוב תוצר
 שיפור עקבי במצבת החובות-חוב תוצר

מכיוון שהשקעת הממשלה בתשתיות נותרה נמוכה, וגם השקעות של הסקטור הפרטי לא התרחבו, נוצר במשק עודף של חיסכון על השקעות, והדבר תורגם לעלייה מתמדת בעודף בחשבון השוטף במאזן התשלומים. שיעור העודף נע בין 3.0% עד 3.7% בתוצר ברוב התקופה בין 2009 ל-2017.

על פי דפוסי המחשבה שהיו קיימים עד לפני 2009, המדיניות הכלכלית של ממשלות נתניהו הייתה הצלחה. הבעיה היא שמאז העולם התפכח מאשליות רבות הקשורות למדיניות כלכלית, אך ממשלות נתניהו לא ממש שמו לב לכך. מדיניות של הוצאה ציבורית נמוכה ומיסוי נמוך, הפרטה של שירותים ציבוריים והרס רשת הביטחון החברתית גובה מהחברה מחיר יקר מדי, מעודד פערים חברתיים, אי-שוויון והשארת אוכלוסיות שלמות מאחור.

תזכורת ראשונה למחיר שמדיניות גבתה מהציבור באה בשנת 2011, כאשר פרצה המחאה החברתית הגדולה ביותר בישראל אי-פעם, ומאות אלפים יצאו להפגין נגד ממשלת נתניהו ודרכה הכלכלית-חברתית. ראש הממשלה ראה את המחיר הפוליטי הכבד של המחאה, ומינה ועדה שתמליץ על הקלת הלחץ על מה שכונה "המעמד הבינוני". כך נולדה ועדת טרכטנברג אשר את מסקנותיה איש בממשלה לא ממש התכוון לממש. כאשר דעכו ההפגנות נתניהו חזר למסלול הקודם. יחד עם זאת, הוא כן הסיק מסקנה חשובה מאירועי קיץ 2011: לתת לשרי האוצר שלו לעמוד בחזית.

אלא שגם כאשר המחאה דעכה, לא תמו צרותיו של ממשלות נתניהו. מבית החלה להופיע ביקורת של בנק ישראל על המשקל הנמוך מדי של ההוצאה הציבורית והיעדר מדיניות חברתית ברורה. אבל עיקר הביקורת באה מצד גורם חיצוני, אשר הסתכל בעיניים ביקורתיות על המדיניות של הממשלה, תוך מתן שבחים להישגיה. הכוונה היא לארגון ה-OECD אליו הצטרפה ישראל באופן רשמי בספטמבר 2010.

לנתניהו יש לא מעט סיבות להצטער על המהלך. יש לו בעיה ממשית עם הדוחות של הארגון על ישראל והנטייה של ישראלים לחפש איפה הם נמצאים ביחס ל-OECD. מאז הדוח הראשון על ישראל שפורסם עוד בשנת 2010, ועד הדוח האחרון שהופיע בשבוע שעבר, תוצאות המדיניות החברתית של ממשלות נתניהו מובלטות ואינן מחמיאות לו.

תקופת השלטון של נתניהו מאופיינת בשיעורי אינפלציה נמוכים מאוד, ואף שליליים (בין 2014 ל-2016) במשק הישראלי. משיעור של 3.9% בשנת 2009 שיעור האינפלציה ירד לרמה של 0.4% בשנת 2017. הייתה זו תוצאה משולבת של ירידה במחירי חומרי גלם, לחצי ביקוש נמוכים והיעדר לחצים מצד השכר. 

לכתבות נוספות בפרויקט "נתניהו - השנה העשירית":

ביטחון
שוק העבודה
נדל"ן
הייטק
בורסה
תקשורת