מדוע אין בישראל חובה למנות ממלא-מקום לראש הממשלה?

השבוע הובהל נתניהו לבדיקות בבית חולים, מה שמעלה את השאלה: מי ממלא את מקומו של רה"מ במקרה של אסון, אם לא הוגדר מחליף קבוע? החוק קובע כי באין ממלא-מקום - ולנתניהו אין - הממשלה תקבע שר כמינוי זמני, אלא שהדבר יכול להוביל למלחמות פנימיות ולחוסר תפקוד שלטוני

תארו לכם את סד הלחצים הבא מנקודת המבט בבלפור: ראש ממשלת ישראל, שהוא גם שר החוץ עמוס תחת חקירות משטרה, מתח בטחוני בדרום, מפעלי טילים במימון איראני מוקמים ופעילים בלבנון, נמל ימי במימון רוסי נבנה בסוריה ובדידות בצמרת הפוליטית בשל יריבויות ישנות כחדשות עם שריו. חלק מחבריו הפכו לעדי מדינה, אחרים נעצרו לאחרונה, מעגל היועצים הוותיק התרחק, הוא בולם לחצים מוושינגטון לקראת הצגת תכנית שלום עם הפלסטינים, מי שהיה מזכיר הממשלה שלו עומד בראש התביעה נגדו, מי שמונה על ידו למפכ"ל מוביל פלוגות של חוקרים הבודקים בציוציותיו ואפילו הרופא האישי-הסודי אומר לו: אתה חייב להיבדק בבית חולים, עם מכשירי רפואה מתקדמים. אי אפשר יותר לשמור אותך כאן.

הלחץ הנפשי, הפיזי, ריבוי הנסיעות לחו"ל, עוד טיסה ועוד טיסה, הגעה לישראל באמצע הלילה, קימה ליום נוסף של הצבעות, תקציב, הפגנות נכים, הפגנות חקלאים, אירוח של חברי קונגרס, סנטורים (הרי הוא גם שר החוץ ומלך ההסברה), שני שרי חוץ אירופאיים מתייצבים לדבר על הסכם הגרעין האיראני. והבן, השני מבין שלושת ילדיו, זומן למשטרה.

הקריסה הפיזית היא רק עניין של זמן. כמה אדם אחד, חסון ככל שיהיה, יכול להכיל?

לפני כמה שבועות ראינו את נתניהו במינכן, ביום שבו הובא יועצו לשעבר ניר חפץ למעצר בפעם הראשונה. ונתניהו שידר עסקים כרגיל, עלה לנאום (במקרה שלו יש לומר - לתת שואו), מלא עזוז, חדור משימה. אחר כך באותו היום שוחח עם העיתונאים לשעה שלמה. ממוקד, נמרץ, שולט בפרטים. עוד שבוע, עשרה ימים חלפו וראש הממשלה היה בוושינגטון. באמצע הלילה, כשש או שבע שעות לפני שאמור היה להיפגש עם הנשיא טראמפ, הגיעו מישראל הכותרות שניר חפץ חתם על הסכם עד מדינה. ושוב הטקס: נאום תקיף, פגישות בשרשרת, הופעה מושלמת בשבתו לצידו של הנשיא טראמפ ותדרוך און רקורד (ברובו) לכ-20 עיתונאים.

"הוא מתפקד מדהים", "לא רואים עליו כלום", "לא הערנו אותו כדי לעדכן על חפץ", "הוא ישן לילות שלמים", "ראש הממשלה חזק", "נתניהו לא נותן לרעשי רקע להפריע לו", אומרים כל סובביו. אך משהו קרה. אחרי השיבה מניו יורק חזר נתניהו חולה וביטל פגישות למשך חמישה ימים.

ואז, ביום שלישי בלילה, התחוור שמנוחה ואקמול לא מספיקים. בלשכתו של נתניהו ממשיכים להסביר לתקשורת שאין אצלו שום דבר מעבר לגרון דלוק, שהוא לא החלים באופן מלא בסיבוב הקודם. "דלקת ויראלית בדרכי הנשימה, זה פחות מדלקת ריאות", נאמר בתשובה לשאלת "גלובס". אין כלום כי לא היה כלום.

יתכן שזה המצב ומדובר בדלקת מקומית. קצת מנוחה ומרק יפתרו את הכל, אבל עיתונאים הם עם חשדן. לא מאמינים. רגילים שמשקרים לנו, בכל דבר ועניין. לפני כמה שנים עשה נתניהו תרגילים מתוחכמים כדי להסתיר רגל שבורה. אין תמונה אחת שלו בגבס. מדוע שנאמין?

ואם יקרוס? מי יהיה ממלא-מקום ראש הממשלה? נתניהו החליט, בכל שנותיו כראש ממשלה, שלא למנות מחליף למקרה של מחלה, עילפון או תאונה חלילה. חוק יסוד הממשלה קובע שאם נבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו יחליף אותו ממלא-המקום. אך חוק יסוד הממשלה לא קובע שחייבים למנות ממלא-מקום. ואקום מטופש שכזה. כך בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אין Line of Succession , כלומר רצף העברת סמכויות ראש המדינה. אם נופל ראש הממשלה הריכוזי ביותר שידענו, מבלי שהוא מתדרך, מארגן, מעביר סמכויות, מוודא שהכול מתקתק בהעדרו - הוא זורק את כל המדינה לתוך אנדרלמוסיה.

בחוק נקבע שאם לא מונה ממלא-מקום, "תקבע הממשלה שר אחר, שהוא חבר כנסת, למלא את התפקיד". כלומר, אם חלילה יחלה נתניהו ולא יוכל לתפקד כראש הממשלה, יצטרכו שרי הממשלה להצביע ברוב על ממלא-מקום שיחזיק בתפקיד למאה ימים או עד לחזרת נתניהו לתפקוד.

נהוג לחשוב שקריסת ראש ממשלה, ויציאה מתפקוד באופן פתאומי - הינו מקרה קיצון. מי מרחיק לכת לחשוב רק על המצבים הבעייתים? מדוע לנקוט בחשיבה שלילית שכזו? ההיסטוריה הקצרה של המדינה שלנו מוכיחה שזה תרחיש סביר, ממשי.

ב-1995, ראש הממשלה יצחק רבין נרצח וממלא מקומו, שמעון פרס, נכנס מיד לתפקוד מלא באחת התקופות הקשות שידעה המדינה. חצי שנה של אחרי הרצח, עם קרוע ותקופת פיגועים מחרידה, אך הכניסה של פרס להנהגה הייתה מידית, ברורה ורצופה.

ב-2006, ראש הממשלה שרון חטף שבץ וקרס וממלא מקומו, אהוד אולמרט, נכנס מיד לתפקוד מלא.

בממשלה ה-34 מכהנים 22 שרים, אחד מהם ראש הממשלה. במקרה של קריסת נתניהו, 11 השרים של הליכוד, 3 השרים של כולנו, 3 השרים של הבית היהודי, 2 השרים של ש"ס ו-2 השרים של ישראל ביתנו - יאלצו לבחור, באופן דמוקרטי אחד מתוכם. בהתחשב במאבקים הייצריים בתוך צמרת הליכוד, זה עשוי להיות רגע פוליטי מכוער במיוחד עבור המדינה. לא יהיה כאן רצף שלטוני, אלא פרץ של אגו עצמי.

כתף שמאלית קרה

ביום שני נפגשו משלחת של חברי קונגרס דמוקרטיים עם ראש הממשלה נתניהו. בראש הקבוצה עמדו שני הבכירים ביותר במפלגה הדמוקרטית, ננסי פלוסי, לשעבר יו"ר בית הנבחרים וכיום מנהיגת המיעוט (תפקיד הדומה בחלקו ליו"ר האופוזיציה אצלנו). בקבוצה היה גם ציר בית הנבחרים (מייצג את קליפורניה) אדם שיף, אחד מן הבכירים במפלגה הדמוקרטית, הנציג הבכיר כיום בוועדת המודיעין של בית הנבחרים.

את הפגישה, במשרד ראש הממשלה תיעד (כמו תמיד) צלם של לשכת העיתונות הממשלתית. הוא תקתק כ-50 פריימים, כך סיפר לי אדם שנכח במקום. הרגעים הללו, בסיום פגישה, הם תמיד מהירים מאוד, חלק זזים, אחרים הולכים רגע לשירותים.

משום מה, בתמונה שנבחרה כתמונה שתשוגר לעיתונות נראית פלוסי עקומה. היא מוסתרת קמעה מאחורי הכתף השמאלית של נתניהו, ידה שלוחה לתוך התיק שלה מה שמציג אותה בזווית מוזרה. ספק אם פלוסי עצמה ראתה את התמונות או עסקה בכך, אבל במעגל הרחב של העוסקים במלאכת הביקור שלה בישראל לא אהבו את התמונה הזו. חלקם אף טרחו לציין ביוזמתם בפני שהתמונה שנבחרה הייתה מוזרה על גבול המעליבה. זה לא מכבד, לשלוח תמונה כזו. מדובר באחת הדמויות הבכירות ביותר בצד הדמוקרטי, מפלגה שעדיין מלקקת את פצעי הפסד 2016, וטרם הוחלט בה מי יהיה המתמודד על נשיאות ארה"ב ב-2020. פלוסי עצמה לא מוזכרת כיום בבורסת השמות, אבל יש לה השפעה אדירה על השטח. בעמוד הטוויטר של פלוסי עלו תמונות יפות יותר, באחת מהן נתניהו ופלוסי בזוית פרופיל מחזיקים ידיים ומחייכים זה אל זו בחמימות. גם התמונה הקבוצתית שם מרשימה בהרבה.

כמובן, שהדברים הללו הם קצת שטויות. מנהיגים, תמונות, זוויות, חיבוקים או עוינות. פלוסי, יש לזכור, זעמה מאוד על נתניהו לפני שלוש שנים כאשר הוא הגיע לקונגרס לנאום בנושא הסכם הגרעין האיראני. היא ראתה זאת אז כאקט מתריס נגד הנשיא אובמה. גם השבוע כאשר ביקרה בירושלים הסבירה שלא הצד האמריקאי היה זה שדחף ל-sunset clause, אותו סעיף שתחם את ההסכם עם איראן ל-10-15 שנים, אשר לאחריהן איראן יכולה לחזור לפעילות העשרת אורניום. הסעיף הזה נמצא היום בלב הויכוח על תיקון או ביטול ההסכם.

במצב הדברים כיום, וגם אם שרי החוץ של האיחוד האירופי יאשררו (ב-16 באפריל) הטלת סנקציות חיצוניות להסכם על אלמנטים של התכנית הבליסטית של איראן ו/או על רשימת כתריסר אישים המעורבים במשמרות המהפכה האיראניות - עדיין בוושינגטון יחפשו את הדרך הלאה לחסל את ההסכם. בעניין הזה, טראמפ יקבל גיבוי מבכירי הסנטורים הדמוקרטים (צ'אק שומר ורוברט מננדז), אך פלוסי ושיף מבית הנבחרים עשויים לראות את הדברים באופן שונה. האם לא כדאי לנתניהו לייצר אווירה יותר מכבדת עם חברי הקונגרס מן המיעוט? ולו רק כדי להוביל את המהלך נגד איראן בצורה יותר מתוחכמת מאשר עוד צעד נשיאותי פוליטי שמטרתו העיקרית היא להכפיש את אובמה?