הגרסה החדשה של "מר גרין" מראה עד כמה השתנינו

השוואה בין "מר גרין" של 2002 ל"מר גרין" של 2018, מעידה על כך שאפילו שאנחנו לא תמיד שמים לב לכך תוך כדי תנועה - החברה נעה קדימה, ואותי הפרספקטיבה הזאת מקסימה ■ ביקורת

כבר לא כזה מר / צילום: כפיר בולוטין
כבר לא כזה מר / צילום: כפיר בולוטין

אם צריך למצוא סיבה טובה אחת להעלות מחדש את "מר גרין" מאת המחזאי האמריקאי ג'ף בארון, היא האופן שבו הוא נתפס כיום על-ידי הקהל. אני לא מתכוון מנקודת מבט שיפוטית לגופה של הצגה, והאם אהבתם את הביצוע יותר או פחות - ונגיע לזה תיכף - אלא לאופן שבו היא מתקבלת כיום מבחינה חברתית. קרוב לשני עשורים חלפו מאז "מר גרין" המריר והעוקצני פילס את דרכו מהצגות ראשונות באולם החזרות הצדי של הקאמרי אל הבמה המרכזית של התיאטרון, ומשם גם אל פרס הצגת השנה ל-2002. מחזה דרמטי וצפוף על פערי הדורות, ששם על השולחן במלוא העוצמה סוגיות מטלטלות מבחינה חברתית - ובראשן את ההומוסקסואליות של דמותו של רוס גארדינר.

אותו צעיר שנדרש על-ידי בית המשפט לסעוד כחצי שנה את מר גרין הקשיש והערירי (בערך) - עונש על כך שנהג במהירות מופרזת וכמעט ודרס אותו למוות. דמות ששמה במוקד את היציאה מהארון של אותו בן טובים יהודי אמריקאי, ובעקבותיה את ההתנכרות של הוריו ממנו. את הזעזוע, את העלבון - והלב באמת ובתמים יצא אליו. צריך לזכור שאלה שנים שבהן יציאה מהארון הייתה דרמה חברתית יוקדת בפני עצמה. ימים שבהן התודעה הלהט"בית רק העזה לפרוץ את גבולות הקהילה הצרים, ואל חיק המיינסטרים.

יותר מאשר זכרתי את ההצגה הזאת שעלתה בעבר עם יוסי גרבר המנוח בתפקיד מר גרין ועם מיכה סלקטר כרוס, אני זוכר את הרחשים בקהל. את התדהמה הכנה שאחזה מיציאתו מהארון, שלא הייתה מנת חלקו של מר גרין הבימתי בלבד, אלא של כולם. ההצגה נתפסה ונחוותה כדרמה בין דורית אינטנסיבית ובמסגרתה נגיעות של הומור וחן יהודי.

כיום, כאשר השיח בכל הנוגע לזהות המינית פתוח, מכיל ומשוכלל עשרות מונים, "מר גרין" שעולה בימים אלה בתיאטרון בית ליסין, הפכה לה לדרמה קומית חביבה, שמתקבלת בנונשלנטיות מתקתקה על-ידי הקהל. כוחו של המחזה נותר אומנם בדיאלוג המתווך בעצם שכל דמות עושה עם מישהו אחר, שאינו נמצא כאן על הבמה: הצעיר עם הוריו שלא קיבלו אותו בשל נטיותיו המיניות. הזקן עם בתו שאותה הוא הדיר משום שהתחתנה עם אדם שאינו יהודי. וגם בגרסה זאת שביים נתן דטנר ובמיומנות, לפי תרגומו של עידו ריקלין, ישנם רגעים דרמטיים - אבל היוצרות התהפכו, וכעת הם אלה ששוברים את "הקומדיה" ולא להפך. מבחינה חברתית לכל הפחות, ההיפוך הזה מעיד על כך שאפילו שאנחנו לא תמיד שמים לב לכך תוך כדי תנועה - החברה נעה קדימה, ואותי הפרספקטיבה הזאת מקסימה.

אמרנו מקסים, קומי ואמפתי, אמרנו גדי יגיל, ואין ספק שמדובר בליהוק המושלם להלך הרוח הנוכחי של ההצגה. יגיל בתפקיד מר גרין הוא ההפך הגמור מאשר היה גרבר, וגם כאשר הוא מאוד נרגן, קשה שלא להעלות חיוך. לצדו משחק עידו רוזנברג, שחקן צעיר ומצוין שבעצמו לא מזמן יצא מהארון בגזרה הציבורית, ושאולי גם בגלל זה, מצליח לייצר זהות מושלמת עם הדמות שהוא מגלם. כשרוזנברג אומר למר גרין, ש"וואו-או כמה הומואים יהודים יש", אחרי שזה טוען שאין הומואים יהודים, פרצי הצחוק בקהל עולים על גדותיהם ולא מתחבאים יותר.