בנימין איש חמוצות: מה קרה לנתניהו מאז קיץ 1996?

מר נתניהו היה יכול לפנות אל שר החוץ האיראני: "מר זאריף, אני מושיט לך ולארצך יד של שלום. הבה ננהג כבוגרים אחראים" ■ למה לא עשה זאת? בשביל להבין, צריך לחזור הרבה אחורה ■ דעה

נתניהו במינכן / צילום: טל שניידר
נתניהו במינכן / צילום: טל שניידר

מה קרה לו? ראשיתו הייתה כה רבת חן, הוא הילך קסמים על רואיו ועל שומעיו, הוא היה איש חמודות בטרקליני פילדלפיה, בוסטון, וושינגטון וניו יורק. החן נעלם, הקסם התפוגג, את מקום החמודות תפסו החמיצויות. בנימין איש חמוצות.

אלמלא ראשיתו, היינו חופשיים להניח שהוא תמיד היה כזה. זאת אומרת, בלתי נעים מעיקרו, שומר טינה ומעורר אותה, מחוסר ניואנסים, פיל בחנות החרסינה של הדיפלומטיה הבינלאומית. אין זו הגזמה להגיד, שבנימין נתניהו השניא את עצמו כמעט על כל בני שיחו מאז נעשה ראש הממשלה בפעם הראשונה, בקיץ 1996.

ביל קלינטון ויועציו חרקו שיניים כאשר ניסה לתת להם סדרת חינוך על המזרח התיכון. דוברו של קלינטון בימים ההם, ג'ו לוקהארט, אמר על ראש ממשלת ישראל כי הוא היה "מבחיל", וכאשר "היה פותח את פיו - לא יכולת לדעת אל-נכון אם מה שבקע משם היה האמת". מספר ניכר של אמריקאים חשבו שהוא חתרן בלתי נלאה ונטול שכל ישר, כאשר חזר והתערב בענייני הפנים שלהם נגד הנשיא ברק אובמה.

אפילו הרומן המוצלח עם נרנדרה מודי של הודו הניב סטירת לחי מצלצלת. לא יצא אפילו חודש מביקורו של מר נתניהו בהודו, ומודי עלה על קברו של יאסר ערפאת ברמאללה (דרך עמאן!), הכריז שהוא היה מגדולי המנהיגים בעולם, ותיאר אותו כידיד דגול של הודו. הוא אפילו חזר וקרא לו "אבו עמר", משל הוא, מודי, היה אח לנשק של ראש אש"ף.

ארבעה ימים לאחר ההשתטחות, הופיע בפייסבוקו של איש החמוצות הקטע הבא: "ראש הממשלה השיב, בתשובה לשאלת כתב: 'מה שחדש זה לא שלהודו יש יחסים עם איראן וגם לא עם הפלסטינים, זה לא חדש. מה שהשתנה זו העובדה שלהודו יש יחסים כל-כך קרובים עם ישראל. את השינוי הזה אנחנו הבאנו ואנחנו מטפחים אותו, ואני אמשיך לטפח אותו'".

נניח לכזב ש"אנחנו הבאנו ואנחנו מטפחים". קודמיו וקודמי-קודמיו הם שהביאו, החל משנת 1991. אבל מה על העובדה שמודי הוא ראש הממשלה ההודי הראשון העולה על קבר ערפאת, ממש כפי שעלה על קברו של הרצל.

וואוו, איזה גבר

ב-2012, מר נתניהו הראה את פצצת הקרטון של איראן בעצרת הכללית של האו"ם. לרגל הצלחתו המופלגת של הרגע הקומי ההוא, מר נתניהו החליט להציג פיסת מתכת מן המל"ט האיראני בוועידת הביטחון הבינלאומית במינכן. הוא נופף בה לעומת שר החוץ של איראן, שישב באיזשהו מקום באולם, "אתה מזהה את זה, מר זאריף? זה שלכם", ויעץ לו בקול רם מאוד לקחת את המסר ל"עריצים בטהרן - אל תעמידו את נחישות ישראל במבחן".

וואוו, איזה גבר. אל הפורום הזה באים מדינאים מכל העולם כדי לטכס עצה איך להבטיח שלום עלי אדמות, וראש ממשלת ישראל בא כדי לנופף בשברי מטוסים ולאיים במלחמה.

הטור הזה חזר והטעים פעם אחר פעם בשבע השנים האחרונות את חומרת הסכנה של ניצחון בית אסד במלחמת האזרחים הסורית. כתבנו כאן פעם אחר פעם על סכנת הגשר היבשתי מטהרן לביירות, הרבה מאוד לפני שמר נתניהו וממשלתו התפנו לעיין בסכנה הזו.

"נשוחח במקום לצעוק"

אבל ועידת מינכן לא הייתה המקום לנופף גרוטאות וידיים. חן ושכל ישר היו מאפשרים למר נתניהו להפגין פן אחר של ישראל, ולנתק אותו מן החיבור המיותר עם אישיותו של דונלד טראמפ ועם הוולגריות של התבטאויותיו. מר נתניהו היה יכול לפנות אל שר החוץ האיראני: "מר זאריף, אני מושיט לך ולארצך יד של שלום. הבה ננהג כבוגרים אחראים, ונשוחח במקום לצעוק, נקשיב במקום לירות, נהרהר יחד בעתיד במקום לתכנן זה את חורבנו של זה.

"מר זאריף, שנאה לא תוליך איש מאיתנו לשום מקום. אני קורא לך, הבה נמצא פינה שקטה, הרחק מן המצלמות, ונשוחח על עתיד ללא מלחמה. לחלופין, בוא-נא לירושלים, התפלל-נא על כיפת הסלע, בקר בכל אתר כאוות נפשך, סור-נא אל הכנסת, דבר עם חבריה. כל שליח איראני יתקבל אצלנו בזרועות פתוחות. איננו חייבים להיות אויבים".

היש בכלל ספק איך נאום כזה היה מסוקר בתקשורת הבינלאומית? היש ספק באיזה אור הייתה איראן הסרבנית מועמדת, ולאילו שיאים הייתה יוקרתו הבינלאומית של ראש הממשלה נוסקת?

אבל הוא פשוט אינו יכול. על שאלת הפתיחה "מה קרה לו" אני מציע תשובה טנטטיבית אחת: טבילת האש הפומבית החשובה הראשונה שלו הייתה בעצרת האו"ם באמצע שנות ה-80. ב-1984, שנתו הראשונה שם, ישראל מעולם לא הייתה מבודדת יותר. האוהדים היחידים ביציע היו יהודים מברוקלין, מקווינס ומלונג איילנד שהיו באים להריע לו. הם אהבו את לשון העימות שלו, והשקפותיו הפוליטיות התאימו להשקפותיהם. מאז, בזירה הבינלאומית, מדעת או מבלי דעת, הוא חוזר ומדבר אל לונג איילנד, ואל הצעקנים והקולניים שביהודי אמריקה. זה מה שקרה במעמד פצצת הקרטון לפני חמש שנים וחצי - וזה מה שקרה במינכן בשבוע שעבר.

הוא אינו יכול. האיש שכישרונותיו הטבעיים היו צריכים להפוך אותו לדובר הרהוט והאטרקטיבי ביותר של ישראל בשער האומות, הוא עכשיו הבבואה המושלמת ביותר של כל חסרונותיה.