צייר לי פטרון: כך הפכו תאגידי הענק לפטרוני אמנות וקובעי טעם

האוספים של הפניקס ושל אי.די.בי הקפיצו את מחירי האמנות הישראלית; העבודה האבודה שניצלה ע"י בנק דיסקונט; והדילמה הפוליטית של ישרוטל

האמן שי יחזקאלי, אוסף הכנסת  / צילום: אלעד שריג
האמן שי יחזקאלי, אוסף הכנסת / צילום: אלעד שריג

יותר מארבעה מיליון שקל הוזרמו השנה לשוק האמנות מהמקומות הכי פחות צפויים: 2 מיליון שקלים הושקעו על-ידי רשת המלונות ישרוטל; 300 אלף שקל הגיעו ממשכן הכנסת, שרכשה לאחרונה עבודות של אמנים ישראלים; ועוד 900 אלף שקל מבנק דיסקונט (שאומנם עושה זאת מדי שנה); וכמה מאות אלפי שקלים מצד חברת IBM, שהציבה עבודות אמנות שרכשה בשבע הקומות בבניין השחר בגבעתיים; ובנק ישראל, שרכש עבודות אמנות פלסטיות בכמה עשרות אלפי שקלים, לטובת תערוכה שתיפתח החודש במרכז המבקרים; ועוד ועוד.

האם מקומם של התאגידים והמוסדות החוץ-מוזיאליים בישראל מתחזק בשנים האחרונות בעולם האמנות המקומי? לפי כל האינדיקטורים, נדמה שכן. בראשם של הסימנים האלה ניצבים אוצרים חדשים, בעלי תפקיד ייעודי, שאמונים על טיפוח האוספים הללו ועל הצגתם בחללים של נכסי התאגידים, החברות והמוסדות.

ברשת ישרוטל עובדים, למשל, עם האוצר שרון תובל; בבנק דיסקונט עושה זאת שולמית נוס כבר שני עשורים; ובכנסת ישראל הקצו לאחרונה משרה ייעודית לשרון סופר, אוצרת האמנות של המשכן. בבנק ישראל משמשת בתפקיד האוצרת רוית דקל, לשעבר כלכלנית בבנק שעשתה הסבה מקצועית לתפקיד אוצרת יצירות האמנות של הבנק המרכזי.

אלה לא אוספים של אספנים פרטיים, לא ועדות רכישה של מוזיאונים ולא בעלי גלריות מסחריות לאמנות. כשהם מסמנים V על סעיפי אחריות תאגידית והשקעה בתרבות מקומית ונהנים מסידורי המס הנלווים לכך, התאגידים והמוסדות הופכים גם לשחקנים משפיעים בשוק האמנות. היתרון הציבורי הוא בכך שהאוספים מוצגים לקהל הרחב ללא תשלום.

בעולם, מקומם של התאגידים בשוק האמנות גדול הרבה יותר: האוסף של UBS, ג'יי.פי מורגן, דויטשה בנק או IBM העולמית מובילים את הרשימה עם אוספים בני עשרות שנים ומוערכים במיליוני דולרים רבים. וכשאלה נופלים, מתגלה השלל. כך קרה בסוף העשור הקודם עם נפילתו של בנק ליהמן ברדרס, אז נמכר האוסף שלו בסכום גבוה מהציפיות - 12.3 מיליון דולר שהועברו לנושיו. בישראל הייתה זאת אי.די.בי שנדרשה בשנת 2014 למכור את אוסף האמנות במכירה שנשברו בה שיאים (עוד על כך בהמשך).

ללא כותרת של האמן שי זילברמן
 ללא כותרת של האמן שי זילברמן

בלימה, סיבוב - ונסיקה

לפני שמתחילים להכתיר את התאגידים הישראלים כפטרוני האמנות החדשים, כמה מילות הסתייגות מפיו של אמיתי חזן מבית המכירות הפומביות תירוש: "המשקל של האספנים הפרטיים בישראל עדיין הרבה יותר גדול מהמשקל של המוסדות בישראל, אם הם ציבוריים או מסחריים, בניגוד למגמה בעולם, שם רואים הרבה יותר בנקים וחברות מוכרות שמגוונות את הפורטפוליו שלהם עם אמנות". עם זאת, הוא מוסיף, "בהחלט יש כמה גופים בארץ שמשקיעים באמנות".

ספר לנו עליהם.

"אוסף האמנות הגדול בישראל שמוחזק על-ידי חברה הוא של הפניקס. זה אוסף שרובו ככולו נרכש לפני הרבה שנים על-ידי אספן האמנות יוסי חכמי, שהיה הבעלים של החברה, ובמשך השנים רכש עבודות בהיקף גדול. יש שם הרבה ציורים חשובים של ראובן רובין, לאה ניקל ויוסף זריצקי. חכמי כבר לא שולט בחברה אבל האוסף קיים ורובו יושב במחסנים. החברה עצמה נמצאת על המדף ויחד איתה גם האוסף, אבל יש בעיה: המחירים של חלק מהאמנים ירדו בצורה דרסטית".

כשהוא נשאל מדוע חזן מגולל סיפור מאלף על ההשפעה של האוספים התאגידיים על השוק המקומי. "בואי ניקח כדוגמה את אמני קבוצת 'אופקים חדשים' (קבוצה של אמנים ישראלים שפעלו בין שנות קום המדינה לתחילת שנות ה-60). אמנים בקבוצה הזו, כמו אביגדור סטימצקי ויוסף זריצקי, בולטים באוסף של הפניקס. חכמי, יחד עם עמי בראון, אספן נוסף משמעותי, קנה עבודות של הקבוצה מכל הבא ליד, ומאחר שהם לרוב התמודדו על היצירות במכירה פומבית, המחיר עלה. כשחכמי מכר את הפניקס והפסיק לקנות עבודות של אופקים חדשים, הייתה עצירה במחירים של סטימצקי וזריצקי ובהמשך גם ירידה. היו שנים שהמחירים היו כל-כך נמוכים, שזה היה עצוב. במשך עשור, עבודות של זריצקי לא היו עוברות את ה-20 אלף דולר, וכך גם אצל יחזקאל שטרייכמן וסטימצקי".

כלומר, עצם הפסקת הפעילות השוטפת של אוסף הפניקס השפיעה ישירות על ערך העבודות של אמני אופקים חדשים בשוק.

"נכון, ואז אוסף אמנות של תאגיד אחר גרם לתפנית. בשנת 2014 נמכר בתירוש אוסף האמנות של אי.די.בי שהלכה לכינוס ואוסף האמנות שלה יצא למכירה עם 40 עבודות, בהן גם עבודה של זריצקי. הפעם הוא קיבל מחיר שיא של 145 אלף דולר וזה הביא את המפנה לכל אמני אופקים חדשים. אוסף אמנות זה באופן יחסי לחובות של חברות ענק כסף קטן, אבל האוסף של אי.די.בי עשה הרבה רעש וכל העבודות השיגו מחירים הרבה יותר גבוהים מההערכות הראשוניות. הסערה הציבורית והסיפור מאחורי העבודות, על כך שהן היו תלויות במשרד מאחורי גבו של נוחי דנקנר, גרמו לכך שיצירה של ניר הוד, למשל, שמוערכת בין 10 ל-15 אלף דולר, נמכרה ב-45 אלף דולר. עבודה של לאה ניקל, שהוערכה בין 40 ל-50 אלף דולר, נמכרה ב-90 אלף דולר, ונשברו שיאים נוספים. אגב, לפני חצי שנה שוב נשבר השיא של זריצקי, כשעבודה שלו נמכרה ב-210 אלף דולר לאספן פרטי, שהוא גם בעלים של חברה מוכרת במשק".

אמיתי חזן מבית המכירות הפומביות תירוש / צילום: ודים לידין
 אמיתי חזן מבית המכירות הפומביות תירוש / צילום: ודים לידין

מה מותר לתלות במלון

האוסף החדש של ישרוטל הוא המשמעותי ביותר שנרכש השנה על-ידי תאגיד מסחרי. הצגתו החלה בחודש שעבר עם השקתו של מלון היוקרה אוריינט שנפתח במבנה טמפלרי משוחזר במושבה הגרמנית בירושלים.

האוסף של רשת ישרוטל החל להתגבש במלון רויאל ביץ' באילת בשנות ה-90, שם מוצגות עד היום עבודות של אמנות עכשווית ישראלית. מאז שאימצה הרשת את עולם האמנות בישראל, היא החלה להציב עבודות בכל המלונות שלה, פתחה חממה לאמנות דיגיטלית ברויאל ביץ' בתל-אביב וכן מציעה רזידינסי (תוכניות שהות אמן) במלון יערות הכרמל. "האוסף של ישרוטל הפך לחלק משדה האמנות בישראל", אומר שרון תובל, אוצר עצמאי שמונה לאוצר הרשת וממונה על האוסף. "זה אוסף שהוא מעין פסיפס, אין בו אחידות תמטית והוא קיים כבר עשרות שנים".

אתה גם מוכר עבודות מהאוסף?

"אני מנסה לתלות את כל יצירות האמנות בחללים הציבוריים ובחדרי בתי המלון. מה שלא תלוי, מאוחסן בכל מיני מחסנים ואת מה שאני רואה שכבר לא נתלה, אנחנו מוכרים במכירות פומביות. עד היום מכרתי בתירוש כמה יצירות של ישרוטל ברווח ותשואה".

כלומר, זה גם אפיק פיננסי עבור התאגיד?

"הם לא רואים את זה כעסק רווחי, אלא כסוג של אסטרטגיה. בעיניהם, זה סוג של חוויה ותוכן שהם רוצים להעניק לאורחים. גם עיצוב עולה הרבה כסף, אבל את לא מעצבת כי את רואה בזה השקעה אלא כי את רוצה להעניק חוויה מסוימת. האמנות היא חלק מהחוויה המשולשת ששני הצירים הנוספים שלה הם עיצוב ואדריכלות. כמו שהם משלמים הרבה כסף לאדריכל ומעצב, כך הם משלמים הרבה על האמנות".

מנכ"ל הרשת ליאור רביב אפילו לא יודע מה הערכת השווי המדויקת של האוסף: "אני לא יכול להגיד שיש לזה ערך מוסף כלכלי אלא ערך מוסף תדמיתי. כמובן שהערך הכלכלי ישנו, אבל אני לא יכול לכמת אותו. ברור שלא כל אחד שנכנס, מיד שם לב לפסל או לתמונה, ואנחנו לא אומרים בצ'ק אין שיש אמנות ישראלית ו'תלך בזהירות כי הגעת למוזיאון', אבל אנשים מרגישים שיש סביבם קולקציה עצומה של עבודות אמנות בזמן האירוח".

זה לא כאב ראש מבחינת הביטוח?

"לא, יש ביטוח כמו כל ביטוח. זה שווה הרבה כסף, ברור, אבל זה לא משנה לנו כי אנחנו לא אספנים כאלה. יש לנו עבודות של גרבוז, אגם, קדישמן, פיצ'חדזה ולא נגעו בהן מעולם ולא היו ניסיונות לגניבות".

תובל, בעל תואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל, מוכר בעולם האמנות כאוצר עצמאי לא שגרתי, שאולי מבטא את השינויים שתפקיד האוצר עובר בשנים האחרונות. "מהר מאוד הבנתי שחללים לבנים כבר לא מספיקים לי ולא מאתגרים מבחינה חללית", הוא אומר, "גם מבחינה כלכלית קשה מאוד להתפרנס כאוצר, אלא אם כן אתה שכיר במוזיאון. אני טיפוס פעלתן ולא מסוגל לראות את עצמי במקום אחד. מהבחינה הזאת, זה נכון לאצור תערוכה כל פעם בבית מלון אחר, שאליו אני מתייחס כמו אל גלריה".

איך מקבלים את זה בעולם האמנות? הערכה או בוז?

"כשהתחלתי עם זה לפני חמש שנים, הרבה אנשים משדה האמנות הסתכלו עליי בעין קצת עקומה ואמרו 'אה, הוא אוצר בבתי מלון', אבל לאט-לאט אני רואה שזה נתפס בארץ. יש לא מעט בתי מלון שמציגים תערוכות מתחלפות. אף אחד לא גייס עדיין אוצר כמו שישרוטל עשו, אבל יש מלונות שעובדים עם אוצרים עצמאיים".

כחוקר אמנות, מה לדעתך התופעה הזאת עושה לשוק האמנות המקומי?

"2 מיליון שקלים לרכישת אוסף בישראל זה המון כסף לשוק המקומי. למרות זאת, עד היום יש הרבה אנשים בעולם האמנות שנרתעים מזה ומסתכלים על זה קצת מרחוק, אבל אלה הם בעיקר אנשי הממסד האמנותי שהרי מסתכלים על כולם מרחוק, אז זה בסדר".

יש לך מגבלות או חופש אמנותי מוחלט?

"בהתחלה היו הגבלות, אבל עם הזמן יש פתיחות גם ברשת וגם של הקהל. במלון פאבליקה בהרצליה אצרתי קיר אמנות בלובי שהוא סופר-פוליטי. שם היה לי חופש. אחרי שאצרתי את הקיר הזה אמרתי, 'וואלה, דברים פה השתנו'. לפני כמה שנים זה לא היה הולך. אז זה תהליך טבעי של יחסי אמון. הם יודעים שאני מכיר את האילוצים של רשתות של בתי מלון ולכן אני כן אגביל את עצמי במגבלות חזותיות. למשל, היה תחריט של האמנית סיגלית לנדאו של אישה יולדת באופן מאוד אכזרי וכואב. תחריט כזה אני לא יכול לתלות בחדר בירושלים".

סערת "תמונת הנכבה"

עדיין בירושלים, ולא רחוק מהמושבה הגרמנית, גם משכן הכנסת מסביר פנים לאמנות הישראלית. עם העברתה של כנסת ישראל למשכנה הנוכחי ב-1963 נרכשו עבודות של אמנים משמעותיים בישראל, וכך הפכו תבליטים כמו "שאי ירושלים" של דני קרוון או ציור הקיר של משה קסטל לדימויים אייקוניים. במרוצת השנים נרכשו פה ושם עבודות נוספות עבור המשכן, אך לא משהו משמעותי בכוונת אוצר. ב-2010 החלה להשתנות המגמה והוחלט לרכוש עבודות אמנות בצורה מסודרת. מאז ועד היום נעשו שלוש רכישות משמעותיות של אמנות מקומיות, כשהאחרונה נעשתה השנה בהיקף של 300 אלף שקל.

במקום כמו הכנסת, ברורה החשיבות של השיח החזותי, והדבר בא לידי ביטוי באופן יפה בעבודה של האמן אליהו בוקובזה, "משפחת הפרדסן", שנרכשה על-ידי הכנסת ב-2011 ועוררה סערה זוטא. הציור של בוקובזה משויך לזרם המכונה "המתחזה לנאיבי" ומבוסס על צילום של משפחה ערבית משנות ה-30. בוקובזה שמר על נאמנות לתצלום, אך שינה את מיקום המשפחה: במקור, זה היה ליד הים, אך בציורו הם ממוקמים ליד עץ תפוזים בפרדס, באופן שמציע נרטיב של נישול אדמות. חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומי) הזדעק כשראה את הציור תלוי במשכן ודרש מיו"ר הכנסת, אז ראובן ריבלין, להסיר אותו, משום שלדבריו, מדובר ב"תמונת נכבה". בקשתו לא נענתה והעבודה מוצגת כיום במקום מרכזי במשכן.

ביקורת נוספת על הנרטיב של האמנות החזותית המוצגת בכנסת היא של חוקרת האמנות טלי תמיר, שמוצאת כי אין ביטוי לנרטיב החלוצי-ציוני בעבודות המשכן המוקדמות והן כולן מבטאות נרטיב תנ"כי, בדומה לנרטיב שסיפרה האמנות הישראלית בימי בצלאל הישן. אוצרת הכנסת, שרון סופר, מודעת לביקורת, וזה הופך את עבודתה - סופר היא הראשונה שממלאת תפקיד ייעודי זה - למעניינת למדי.

"הכנסת חשבה שעם התרחבות הבניין, נכון וראוי להשלים אותו בעבודות אמנות ישראלית", היא אומרת, "כך, השיח הציבורי מקבל פנים באמצעות אמנות ישראלית שעוסקת בסוגיות רלוונטיות לחברה".

ספרי על הרכישה האחרונה שעשיתם.

"בקול קורא השנה התרכזנו באמנות שהיא מוגבלת לפורמט דו-ממד, כזה שניתן לתלות על הקיר. 950 אמנים ענו עליו ומתוכם נבחרו 24 עבודות של 23 אמנים. הוקמה ועדת שיפוט חיצונית שליוותה את התהליך וחברים בה שלושה נציגי ציבור מומחים בתחומי האמנות: ד"ר נעם גל, אוצר לצילום במוזיאון ישראל, נירית נלסון, אוצרת ומרצה בבצלאל, וסאלי הפטל נוה, אוצרת עצמאית. ההתקשרות הייתה ישירות עם האמנים שמקבלים את התשלום, וגם התמחור נעשה על ידם. הכנסת לא ניהלה משא ומתן על העבודות".

מהו להערכתך שווי האוסף הכולל של הכנסת?

"אין לי אומדן עדכני של האוסף, אבל ברור שהוא שווה לא מעט. רק שטיחי שאגאל שווים מיליונים. בהיותנו גוף ציבורי שהרכישה שלו היא לא לטעמים כלכליים או לצורכי השקעה, קשה לאמוד זאת. בניגוד למוזיאונים, תהליך הרכישה שלנו הוא לעבודות שיוצגו במרחב ואין לנו עבודות ששוכבות במחסן".

אילו עבודות את מחפשת?

"מגוון של עשייה ומגוון מדיה רחב: צילום, קולאז', רישום. רצינו שאלה יהיו עבודות ששואלות שאלות או מעלות שאלות. הן לא עבודות מטעם ולא עבודות קישוטיות. חיפשנו משהו שיש בו אמירה ועומק ולא פחדנו מאמנות שתהיה גם במה לדיון. כמו שהפרלמנט הוא מקום לשיח ציבורי ולחילוקי דעות, כך גם האמנות מאפשרת ומציגה מגוון ושאלות".

הצלחתם לעשות זאת לדעתך ברכישה האחרונה?

"אני חושבת שאלה לא עבודות מחאה ברמה של כרזות מחאה עם סימן קריאה, אבל עבודות ביקורתיות במובן שיש בהן סימני שאלה רלוונטיים היום לשיח הישראלי. בקול קורא לא היה נושא, כי העבודות לא אמורות להיות מוצגות ביחד, אבל היה מעניין לראות בתוצאה הסופית שיש חיבורים והקשרים בין העבודות שנבחרו. רבים מהם הזכירו את הנושא של תחושת היהודי הנודד, תחושת האין שורשים והחיפוש אחרי מקום".

שרון סופר אוצרת הכנסת / צילום: איל יצהר
 שרון סופר אוצרת הכנסת / צילום: איל יצהר

מהאמבטיה למוזיאון אשדוד

את טביעת האצבע של אוספי האמנות של התאגידים אפשר למצוא לא רק בהזרמה התקציבית הנאה אלא גם בנקיטת מהלכים משמעותיים לתולדות האמנות המקומית. כך, את אוסף בנק דיסקונט (שאותו יזמה משפחת רקאנטי כשהבנק היה בבעלותה והוא המשמעותי ביותר מבין אוספי הבנקים בישראל) אוצרת ומטפחת זה עשרים שנה שולמית נוס. ב-2012 היא הובילה צעד חריג ומרגש למדי, שכנראה לא היה מתאפשר לולא גיבוי כלכלי שרק מוסד כמו בנק מסוגל לספק. באותה שנה הלכה לעולמה אלמנתו של האמן יחזקאל שטרייכמן, חתן פרס ישראל לציור וממייסדי תנועת אופקים חדשים, שנפטר ב-1993. לאחר שחלה ולא יכול עוד לעבוד בסטודיו, החל בטיפוח יצירת אמנות אינטימית בביתו כשהוא מצייר על אריחי הקרמיקה בחדר האמבטיה, בסגנון ציור שונה מסגנון ההפשטה שהיה מזוהה עמו.

"פניתי מיד לדיסקונט וקיבלתי תקציב בלתי מוגבל", מספרת נוס. "חברת שימור שמתמחה באמנות, פירקה והרכיבה מחדש את האריחים והצגנו אותם כיצירת אמנות שלמה במוזיאון אשדוד. כיום, הקהל יכול להתרשם מפרויקט האמבטיה של שטרייכמן, שמוצגת בסניף הראשי של הבנק. אם אנחנו לא היינו משמרים את האמבטיה, האמנות הזאת הייתה הולכת לאבדון".

נוס מקפידה להדגיש כי 2,200 היצירות שמרכיבות את אוסף הבנק, שהחל להיבנות בשנות ה-70, לא מאוחסנות במחסנים: "אנחנו קונים רק על מנת להציג, ומקיימים סיורים בימי שישי בבוקר לקבוצות שונות, אם אלה לקוחות שוחרי אמנות, אספנים או לקהל הרחב ששומע על האוסף. הכול נגיש וחשוף".

וכשהעבודות לא תלויות, הן מושאלות למוזיאונים.

"נכון. בימים אלו נפתחת תערוכה של האמנית פמלה לוי במוזיאון תל-אביב והעבודה שמוצגת בכריכת הקטלוג היא יצירה מאוסף הבנק. גם במוזיאון ישראל יש לנו השאלה ארוכת טווח, ובקרוב גם 'החושן' של דנציגר, שמוצג אצלנו בלובי, יוצא להשאלה במשך שנה למוזיאון תל-אביב".

את גם עוסקת ברכישה ובמכירה של עבודות מהאוסף?

"אנחנו פונים לאמנים ולגלריות ארבע פעמים בשנה ומבקשים הצעות לרכישה. בעבר נמכרו פריט אחד או שניים כשהיו לנו יותר מ-15 עבודות של אותו אמן. מכרנו כי החלטנו לרכוש אמנים צעירים".

את כבר עשרים שנים בתפקיד. מה השתנה בעולם אוספי האמנות של התאגידים?

"פתאום לכל המלונות יש אוצרי אמנות, וגם בקרב הרבה חברות ותאגידים חושבים שזה נכון ומתחילים לאסוף כי יש מודעות לאמנות הישראלית. נפלא לראות את זה קורה מסביב".

האמנית פמלה לוי היצירה אסקימו לימון אוסף בנק דיסקונט
 האמנית פמלה לוי היצירה אסקימו לימון אוסף בנק דיסקונט

זאת הכלכלה, טמבלים

"על כל תאגיד גדול שתפילי היום סיכה, תמצאי אוסף", אומרת ד"ר רונית מילאנו מהמחלקה לאמנות ותרבות חזותית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "מבחינה היסטורית, אלה הם סוגי האוספים הראשונים שנאספו בחברה האריסטוקרטית בחצרות המלכים. מחוץ למוזיאונים רואים היום עדנה גדולה לאוצרים הפרטיים וזה תוצר של מערכות כלכליות ניאו ליברליות וחלוקת הון שמאפשרת את החזרה של אספנים פרטיים גדולים כמו שהיו היסטורית. בלב הייעוץ הפיננסי של מה לקנות או לא, יש גם את שאלת השימוש באוסף בצורה ציבורית. איפה הוא יוצג, מה הקשר בין האוסף לקהל שהוא הלקוחות של התאגיד, איזה תפקיד לוקח התאגיד בהקשר הציבורי באמצעות האוסף. אז רואים גופים כמו בנקים, שממנפים את העיסוק באמנות עכשווית לצורך ציבורי. במידה מסוימת, הם גם ממנפים את השדה האמנותי כי הם מעורבים באירועים שונים, נותנים פוש, מייצרים קשר בין אמנים ואספנים - כך הם לוקחים חלק בהובלה של שוק האמנות העכשווית".

אני כמעט בטוחה שאני מריחה ביקורת.

"העמדה האישית שלי היא אמביוולנטית. כשאני מדברת על הדברים האלה, עולה תמיד צקצוק בלשון, ציניות או סרקזם, תחושה של כעס על כך ש'בעלי ההון הרשעים' משתמשים במשהו לכאורה ציבורי, האמנות, לצורך רווחים שלהם. אני קצת פחות צינית, אף על פי שזה מדויק לחלוטין: הם בוודאי משתמשים באמנות לצורך מינוף ורווח, אבל זאת הכלכלה כפי שהיא היום. אנחנו יכולות לדון בזה ברמה המוסרית הגבוהה יותר, אם נכון שכך יחולק הון ושתאגיד יהיה בעל כוח ציבורי גדול וכתוצאה מזה ישלוט גם בשוק האמנות, אבל לא הייתי ממהרת לשפוט אותם. זה עשרים שנה ששוק האמנות מסגל לעצמו פלטפורמה של ניאו ליברליזם, משתף עם זה פעולה, והאמנים מצדם לא יושבים בבית ומסרבים לשתף פעולה עם תאגידים".

בתאגידים אומרים בכל מקרה שלא אוספים שם אמנות בשביל הרווח.

"זה שני עשורים שאמנות עכשווית הפכה להיות אפיק השקעה פיננסי, אבל האמנות משרתת את התאגידים כהון סימבולי. מאחר שאמנות עדיין נתפסת כאלמנט שהוא ציבורי בתוך התרבות, הם נהנים מערך מוסף כשהם מפיקים את זה. בספרות ישנה הקבלה בין הון סימבולי שאפשר לקרוא לו הון תרבותי ובין הון פיננסי. שני סוגי ההון הופכים למקביליים או תחליפיים: ניתן להשתמש בהון תרבותי כדי לייצר הילה, שבסופו של דבר מתורגמת באמצעים שיווקיים להון פיננסי. דוגמה טובה לכך בשוק האמנות היא קטאר, שמשקיעה המון כסף באמנות ומתרגמת אותו להון סימבולי ותרבותי, ששם עליה הילה ומוניטין. כך היא יוצרת מראית עין של מדינה שהמערב יכול לתקשר איתה ולייצר קשרים פיננסיים גם מחוץ לשוק האמנות. המפתח של הסיפור הזה הוא בתפיסה של התרבות והאמנות כמשהו שהוא ציבורי. לכן, חברות פרטיות יכולות באמצעות התודעה הציבורית להרוויח מוניטין, שמתורגם לאחר מכן להון פיננסי דרך אוספי האמנות, ומשום כך הן פועלות בשוק האמנות".