"לא אוהבת לעבוד קשה, אבל כשאני שרה, אני נותנת את הלב"

לאביגייל רוז אין סיפור חיים מטלטל: היא לא באה מהתחתית אלא מסביון. ובכל זאת, השירים שלה טבולים במלנכוליה ובכאב, והיא מסבירה למה ■ ראיון G

אביגיל רוז/ צילום: כפיר זיו
אביגיל רוז/ צילום: כפיר זיו

אישי: 32, רווקה, גרה בתל אביב

אקטואלי: ב-29.11 תופיע ב"ביאליק 26" בבאר שבע, במופע משותף לה ולזמרת עומר מושקוביץ. ב-6.12 השתיים יופיעו יחד ב"נוקטורנו" בירושלים, ב-9.12 ב"הג'אם" בעכו, וב-24.12 ב"לבונטין 7" בת"א

תמצית הביוגרפיה של אביגייל רוז דחוסה בשני הבתים של "אלוהים תעזור לי", שכתבה בתחילת דרכה: "אלוהים תעזור לי כי לא באתי מהתחתית / אלוהים תעזור לי, רוצה להיות בעתלית / אני צריכה את עזרתך כי אין לי מזל / אני צריכה את עזרתך כי אין לי רקע קשה בכלל / רציתי להיות כוכבת וההורים מימנו הכול / אלוהים תעשה שלא יהיה לי מה לאכול / אלוהים תעשה שאבי יחטיף לי מכה / שאמי תשתה, שאחי יתקע כדור ברקה".

ילדת שמנת מסביון - אימה היא הסופרת והמשוררת תלמה אליגון, אביה הוא יורם רוז, מו"ל כינרת זמורה ביתן ומבעלי צומת ספרים; והיא, בוגרת רימון, שהקריירה שלה רופדה בתנאי מימון לוקסוס שאמנים יכולים רק לחלום עליהם. מתוך צמר הגפן הרך היא שומרת באדיקות על הקול ועל הסגנון הייחודי שלה, שארוז כבר בארבעה אלבומים ("מלחמה יומיומית", "חצי נחמה", "הפרעות" והאלבום החדש "השריטה בפרקט"), ושרה טקסטים רומנטיים-מלנכוליים טבולים בכאב.

אחד מהם הוא "מתי בדיוק הפסקתי להרגיש", סינגל חדש שבו היא משתפת פעולה עם דודו טסה וניר מימון, השייך לז'אנר השממה הרגשית נטולת האהבה. את טסה הכירה דרך חבר משותף, הם הפכו לידידים שמבלים יחד, ולפני שבע שנים הוא ומימון הפיקו לה את "עוד מחכה לאחד" של סשה ארגוב ואהוד מנור שחידשה.

"השיר הצליח, ואני המשכתי לעשות את הדברים שלי, כשכל הזמן אמרנו שיום אחד נחזור לשתף פעולה", היא מחייכת בגומות חן עמוקות ואז היא עוצרת ונושמת עמוק. "יש לי בעיה של חשיפה. פעם הייתי מספרת הכול בלי חשבון, היום לא. אני תמיד נורא אוהבת את הדברים שאני עושה, ואת 'קורקודבו' של אנטוניו קרלוס ז'ובים, שאמא שלי תרגמה, אחד השירים הכי נפלאים שיש, מאוד אהבתי, וכשהוא לא המריא, כאב לי עליו".

- רק על השיר? לא על המאמץ שהשקעת, חוסר ההכרה?

"עצוב לי רק על השיר ואני בטוחה שהוא עוד יקבל את המקום שלו. אז התייעצתי עם דודו, וגם הוא לא הבין למה הוא לא תפס. אולי זה היה בגלל ההפקה - רק גיטרה לייב ועוד סולו מאוד קטן, משהו שפחות עובד עכשיו ואולי עוד יחזור, כי יש לנו פחות סבלנות להקשיב לשירים כאלה. אפילו לי אין סבלנות ל'סונגס רייטר'ס'.

"מה שכיף בדודו זה שהוא כל-כך האמין בי דווקא בתקופה שהביטחון שלי ירד, שלא הצליח לי. הוא הביא לי שיר. שתביני, אני תמיד מביאה שיר ולחן, שולטת על הכול. אמרתי לעצמי שאני חייבת להרפות: 'שחררי'. כשאת משתחררת, את נפתחת לדברים חדשים. יושבים באולפן ונותנים לדברים לקרות. לא הבנתי איך הם מאלתרים ולא באים מוכנים".

- את פריק קונטרול.

"באתי מבית של אמא כותבת וזה גם עניין של אופי. אני מאוד פרפקציוניסטית ועד שאין משהו מושלם, אני לא מוציאה אותו החוצה. מכיוון שאני לומדת מהר, זה השתנה. עכשיו אני יכולה לנגן לעצמי שירים לא מושלמים, מה שלא יכולתי קודם. יש לי אורך נשימה. קיבלתי מהעבודה המשותפת הזאת חדוות יצירה, תחושה של להיות במפעל שוקולד. המטרה היא לעשות מוזיקה שבאה מאהבה".

- עדיין לא הצלחת לעשות את הפריצה הגדולה ולקבל אהבה קולקטיבית.

"המקום שבו אני נמצאת בהקשר הזה קשור אליי. לא השקעתי הרבה בשטח. אני מאוד עצלנית, תמיד אומרת שאני לא אוהבת לעבוד קשה, אבל כשאני שרה, אני נותנת את כל הלב".

- אולי זו התוצאה של מי שבאה ממקום מבוסס כלכלית. אין בך את הרעב ההישרדותי שדוחף לעבוד קשה.

"אני חושבת על זה הרבה. כל האמנים מתמרכזים כל כמה זמנים ושואלים, למה אני עושה את מה שאני עושה".

- למה באמת?

"להרבה אנשים יש את הצורך הבסיסי להצליח בטירוף ולהתפרנס בכבוד והוא מניע אותם וההנעה הזאת חשובה. אין לי אותה, אבל עובדה שאני ממשיכה למרות שהמוטיבציה היא לא כלכלית".

- מה המוטיבציה שלך?

"שיהיה לי טוב נפשית. הדרייב הכי מטומטם שיש לי הוא מול ההורים, שאבא יהיה גאה בי, ואני אוהבת להיות עסוקה ומלאה במקצוע שלי. הערך העצמי של אדם נבנה כשהוא עושה את מה שהוא אוהב. ההצלחה היא לראות כמה אנשים באים להופעות, כי ברדיו משמיעים אותי לא מעט".

- את מרוצה מכמות הקהל שלך?

"הוא גדל לאט-לאט, והכי משמח - שמי שהיה בהופעה חוזר. יש לי שש הופעות בדצמבר ואני המופע הפותח של דודו טסה בהאנגר".

- באחת הביקורות כתבו שאת לא מרימה את הראש ומסתכלת לקהל בעיניים.

"מאוד לא אהבתי אותה. אני מאוד ביישנית ואני עובדת על זה כל הזמן, אבל אני מביאה את כל-כולי לבמה, הכאב, האהבה".

- אפילו שיש פער בין החיים הטובים והנוחים שלך לבין הכאב שאת מביעה בשירים.

"ולחילופין, יש אנשים שגדלים בשכבה סוציואקונומית קשה והם הכי מאושרים. מה שחשוב זה איך את חווה את הדברים, ועברתי שנים מאוד קשות".

- אמא שלך עוברת לך על טקסטים?

"היא ממש עובדת שלי. אני יודעת מה היא שווה. חוץ מלכתוב שירים וספרים היא תסריטאית מעולה שכתבה את 'ראש כרוב', אז אני שולחת לה שיר ומבקשת שתשלים לי שורה שחסרה. נותנת לה לתרגם לי".

- תעשו משהו משותף. זה יהיה להיט.

"אנחנו עובדות על משהו. יש לי את הדבר הכי טוב לידי, היא הייתה מנהלת אמנותית ב-CBS".

- ואבא מעורב?

"לא".

- עוזר במימון?

"לגמרי. הוא איש עסקים אדיר ואני לומדת ממנו המון. מו"לים יודעים איך לעבוד מול סופרים. הוא אומר לי תמיד, שאני חייבת לזכור שהמילה האחרונה היא בסופו של דבר של האמן. אם הוא אוהב שיר שלי, נגמר הסיפור מבחינתי".

- היה מעניין אותך להשתלב בהוצאה או ברשת החנויות?

"אני מאוד אוהבת את התחום הזה, ויש לי חוש עסקי, אבל נא לא לאחל שאהיה בעסק, זו עבודה מטורפת".

-מה עם ריאליטי? חשיפה כזאת לא הייתה מקפיצה אותך לתודעה?

"זאת תחרות. אני לא אהבת תחרויות. רק אחד מנצח".

- ברימון לא רק שהשתתפת בתחרות, גם זכית במקום הראשון.

"אם הייתי חושבת שאגיע למקום שני, לא הייתי הולכת. לפעמים אני משתעשעת שאלך ל'דה ווייס', שרק ישמעו אותי שרה בלי לראות אותי, כדי לבדוק אם אני זמרת טובה. הגעתי למקום שבו אני עושה את המוזיקה שלי ואני אוהבת לשמוע ביקורת, אבל לא בנויה לאמת הכואבת של השופטים בתוכניות האלה. מה גם שבגלל הפורמט, אי אפשר לעבוד עד הסוף על עיבוד. זה לא אני".

- מה כן? לאן את רוצה להגיע?

"בזמן הקרוב אני רוצה להגדיל את כמות הקהל שלי ואת מידת ההנאה שלו מההופעות. אני רוצה להופיע הרבה, שההופעות יהיו מוצלחות, ושאאמין בכל מה שאני רוצה. אני כל הזמן נושמת ורואה איפה אני נמצאת. זה מה שמנחה אותי ולמזלי, יש לי את רשת הביטחון החזקה שלי".