הסתירה הסכם ממון מבית המשפט - וחויבה בהוצאות גבוהות

רבים מהניסיונות להרוויח כמה שקלים עשויים להסתיים בהוצאה גדולה בהרבה, והשבוע, בבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה - הניסיון להשיג עוד קצת מכספי הירושה, דרך הסתרת קיומו של הסכם ממון בין בני זוג, עלה לבת הזוג כ-135 אלף שקל. הסכום הזה גילם בעיני בית המשפט לא רק את דחיית התביעה של האישה לקבלת פסק דין הצהרתי בקשר למחצית נכסי העיזבון של בעלה המנוח - בניגוד להסכם הממון עליו חתמו יותר מ-20 שנה קודם לכן, טרם חתונתם - אלא גם את מורת הרוח של בית המשפט ממעשה הרמייה, ומהניסיון לזרות חול בעיני בית המשפט.

בסיפור שכולל אלמנטים שמזכירים טלנובלה, הלך לעולמו בפתאומיות אב המשפחה, והעיזבון - הכולל שלוש דירות ושני רכבים - התחלק חצי-חצי בין נ', האישה מנישואיו השניים, לבין ארבעת הילדים, מהם שניים מנישואיו הראשונים, שהסתיימו בשלהי שנות ה-80. כל יורש זכה בשמינית מהעיזבון.

לאחר שנה דרשו שני הילדים מהנישואים הראשונים לקבל את חלקם בעיזבון: כשתי שמיניות ממנו. אולם נ' סירבה. הקשר בין נ' לבין המנוח החל כשהיה נשוי לאשתו הראשונים, כשהיא היתה רווקה בת 20. השניים התחתנו כש-נ' הייתה בהיריון. נסיבות חתונתם, כפי הנראה, שימשו מאוחר יותר את נ', בטענה כי "היתה לחוצה" כשחתמה על הסכם הממון עם המנוח, ולכן "לא זכרה" את קיומו.

דרישה למחצית מהזכויות

לא רק ש-נ' סירבה לתת לילדיו הגדולים של המנוח מנישואיו הראשונים, את חלקם בעמלו שצבר בשנות חייו (מהן עם אשתו הראשונה, אמם של הילדים התובעים) - במשך חמש שנים הגישה תביעות שונות לבית המשפט לענייני משפחה, במטרה להפחית עוד יותר את הסכום שיקבלו שני הילדים מהנישואים הראשונים:

היא ביקשה כי 20 אלף שקל בכל חודש יימשכו מהעיזבון ויועברו אליה על תקן "מזונות" או דמי קיום - טענה שבית המשפט דחה נוכח העובדה ש-נ' לא הוכיחה היעדר יכולת השתכרות נוספת; היא ביקשה פסק דין הצהרתי, לפיו חצי מהזכויות בנכסי המנוח הן זכויות ששייכות לה והכחישה את קיומו של הסכם ממון שקבע אחרת וכמעט הפוך; היא עתרה לחיוב שני הילדים הגדולים בחובות המנוח; ואם לא די בכל אלו - היא אף סירבה להעביר להם דמי שכירות מדירות המנוח אותם גבתה בעצמה לאחר מותו, מבלי לשתף את ילדיו הגדולים בתמורה (מה שגרר תביעה נוספת מצידם).

חוסר תום-לב זועק לשמיים

את טענתה של נ', לפיה מחצית מנכסי העיזבון שייכים לה מכוח נישואים דחתה השופטת נאוה גדיש. זאת, בעקבות מציאתו של הסכם הממון בן כמעט חצי יובל השנים, במאמץ רב, על-ידי הילדים הגדולים, שיוצגו בידי משרד עו"ד דיבון ושות'.

בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותה של נ' בפרשת הסכם הממון. לאורך חמש השנים בהן התנהלה התביעה, חזרה נ' על הטענה כאילו אינה זוכרת את דבר קיומו של הסכם ממון ("לא האמנתי ל-נ' בעניין", קבעה השופטת). "עריכת הסכם ממון הינו אירוע חד-פעמי בעיקר עבור נ' שנישואיה למנוח היו נישואים ראשונים ויחידים", מיינה השופטת. בהמשך כתבה כי אם אירוע החתימה על הסכם הממון היה אמנם אירוע "מלחיץ", כדבריה של נ', הרי ש"כאירוע טראומטי" היתה דווקא צריכה לזכור אותו.

נ' לא הסתפקה בהכחשה קיומו של הסכם הממון, אלא ניסתה למנוע את חקירתו של עורך הדין שערך את הסכם הממון, ומעל לכל - טענה בבית המשפט כי הילדים מהנישואים הראשונים מנועים מלהציגו בבית המשפט, כיוון ש" הוא לא גולה על-ידם מראש". על כך כתבה השופטת בחריפות כי "נ' הסתירה את קיומו של ההסכם, ביקשה למנוע מהילדים הגדולים להציגו גם כאשר מצאו אותו, ביקשה למנוע מעורך הדין שטיפל בעניין לחשוף קיומו, וכעת - לאחר שחרף כל ניסיונותיה הצליחו הם לחשוף את קיומו ולאתרו - טוענת נ' כי הם פועלים בחוסר תום-לב?! נראה כי היוצרות התבלבלו. חוסר תום-הלב במקרה זה זועק לשמיים, והוא מצידה של נ' בלבד".

בית המשפט דחה גם את תביעתה של נ' של נ' למזונות מתוך העיזבון? השופטת נימקה את החלטתה בכך שהעובדה שנ' לא עבדה במשך שנות נישואיה למנוח, אינה מוכיחה שאין לה כושר השתכרות או שהוא מצומצם, וכי "די בנכסים המניבים (הדירות שבעיזבון - מ' ר') שהותיר המנוח בכדי לשלול את הזכאות של נ' למזונות".

בהקשר זה כתבה השופטת: "הדרישה לקבלת מזונות בשיעור של כ-20 אלף שקל לחודש עבור אישה, בן חייל וקטינה בעת הגשת התביעה, מהווה משום חוסר תום-לב בעצם הדרישה, בעיקר כאשר כלל נכסי המנוח נותרו בשליטתה המלאה של נ', שמנעה מילדיו הגדולים של המנוח את זכותם הטבעית לקבל את חלקם בנכסי הירוש".

השופטת לא הסכימה לקבוע כי מחצית מהזכויות מהדירות שבעיזבון שייכת ל-נ'. שלוש הדירות היו בבעלות המנוח טרם החתונה והוחרגו מהרכוש המשותף בהסכם הממון. עם זאת, הותירה בית המשפט ל-נ' את שני הרכבים שבעיזבון. בית המשפט קבע כי לא הוכח שאינם חלק ממשק הבית המשותף שיצרו נ' והמנוח.

בית המשפט החליט להטיל על נ' לשלם לילדים הגדולים של המנוח 134,500 שקל, לפי הפירוט הבא: הוצאות בסך 62,500 שקל, "בגין התנהלותה של נ', כמו גם ניסיונה להסתיר קיומו של ההסכם מעייני בית המשפט ומעייני ילדיו של המנוח; הוצאות בסך 42 אלף שקל בגין קבלת תביעתם של הילדים הגדולים לפירוק השיתוף בדירות; 17,400 שקל בגין דחיית תביעת המזונות של נ' מן העיזבון; ו-12,600 שקל בגין קבלת תביעתם הכספית של הילדים הגדולים לדמי שימוש ראויים מהשכרת הדירות.

הסכומים הללו הוטלו לאחר שלדברי השופטת, "ההליך כולו נמשך חמש שנים... בהחלט התרשמתי כי נ', באופן ההתנהלות שבחרה, עשתה מאמץ לעכב את סיום ההליך בשלב ראשון, אולי משום שקיוותה לעכב חובתה לחלוק עם הילדים הגדולים את הכספים להם זכתה מהעיזבון, ובהמשך, אולי משום שקיוותה להגיע להסדר; כך או כך, יש טעם לפגם בהתנהלות זו, אותה יש להוקיע".

עורך דין עידו דיבון שייצג את הילדים מסר כי "מדובר בניסיון לא ראוי של אלמנה לגזול, בדרכי כחש ומרמה, משני יתומים מאב את כבשת הרש, חלקם הזעום בעיזבון אביהם המנוח, תוך הסתרה במזיד ובמכוון של הסכם ממון שנחתם ואושר, ותוך נסיון להטעות את בית המשפט. בית המשפט מנע עוול זה, הביע במופגן את מורת רוחו מהתנהלותה של האלמנה, וקבע קביעות נחרצות וברורות כנגדה, השית עליה חיוב בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של כ-140 אלף שקל, ופסק דינו הינו צודק ומוצדק מאין כמוהו, ולטעמנו גם עושה צדק עם זכרו של האב המנוח.

"אנו סבורים שפסק הדין מהווה דוגמה ומופת להתנהלות נכונה וצודקת של המערכת המשפטית אשר מתפקידה להוקיע בכל דרך ניסיונות כגון אלה לעשות שימוש לרעה בהליכים משפטיים והגשת תביעות כזב ומרמה, ועל בעלי הדין לדעת ולהבין שעלול להיות מחיר כבד להתנהלות שכזו".