מדינת ישראל שופכת מיליארדים בפריפריה - וקוצרת קיפוח

איבדנו את הצפון? אולי להפך. הפריפריה הצפונית קיבלה מהמדינה פי שניים מהדרום ויותר מפי עשרה ממרכז הארץ, אבל כל הכסף שנשפך אינו מפצה על הפער ■ מה הסיבות לאבסורד?

קיבוץ נגבה במבט מלמעלה / צילום: לע"מ
קיבוץ נגבה במבט מלמעלה / צילום: לע"מ

תושבי צפון הארץ טוענים שחייהם פחות טובים משל אלה שמתגוררים באזורים אחרים בארץ. יש להם פחות - פחות חינוך, פחות רווחה, פחות שירותים קהילתיים כמו תרבות, ופחות הזדמנויות תעסוקה. "המדינה מאבדת את הצפון", היא סיסמת הקמפיין שמובילים בימים אלה פעילים ונבחרי ציבור מהאזור בדרישה מהממשלה להעברת תקציבים גדולים יותר לפריפריה.

הם מרגישים מקופחים, ועם רגשות אי אפשר להתווכח. אבל העובדות - העברות הממשלה לתושבים לפי מחוזות ויישובים, מספרות סיפור אחר לגמרי. ניתן למספרים לדבר: טבלה מספר 1 מציגה את הכסף שעבר בשנת 2014 לרשויות מקומיות לפי הדו"חות המבוקרים של משרד הפנים שפורסמו בסוף 2015. כמה הועבר לכל מחוז, וכמה קיבל בממוצע כל תושב (הסכום המצטבר שהועבר לכל רשויות המחוז מחולק במספר כל תושביו לפי למ"ס).

מה רואים? מחוז צפון קיבל בשנת 2014 מיליארד שקל, פי עשרה ממחוז תל אביב שקיבל הכי מעט - רק קצת יותר מ-100 מיליון שקל. בתווך נמצאים המחוזות האחרים, כולם הרחק מאחורי הצפון שמקבל יותר מפי שניים מאשר המחוז הבא אחריו - דרום, שאליו הועברו 432 מיליון, מחוז ירושלים ומחוז השטחים ביהודה ושומרון שקיבלו 364 ו-318 מיליון בהתאמה, ואחריהם המחוזות חיפה והמרכז שקיבלו 270 מיליון כל אחד.

הסכומים המוצגים כאן מתייחסים רק לכסף שהמדינה מעבירה כמענקי איזון לרשויות מקומיות דרך משרד הפנים הממונה על השלטון המקומי. מענקי איזון הם כספים שרשות מקומית מקבלת כשההכנסות שלה מארנונה (מתושבים ומעסקים) אינן מכסות על ההוצאות השגרתיות.

במקרים אלה הממשלה משלימה את התקציב כדי שהרשויות יעמדו בתשלומים שוטפים לשירותים מוניציפליים וממלכתיים שהן אמורות לספק לתושב בתחומים חינוך, רווחה, סדר וביטחון אזרחי, ניקיון ותאורת חוצות, ולמימון שכרם של עובדי השלטון המקומי - העירייה או המועצה המקומית ואזורית, מראש העיר ועד אחרון העובדים הסוציאליים.

כדי לקבל תמונה שלמה צריך להוסיף לכספים אלה שמקבלות הרשויות המקומיות את ההקצאות המיוחדות לפריפריה בתקציבי המשרדים חקלאות ותחבורה, שיכון וכלכלה, ואת הסעיפים בתקציב משרד ביטחון אשר מופנים כמתבקש לאזורים אלה בלבד. הוספה של הכסף העובר ממשרדי הממשלה, בנוסף למענקי האיזון, היתה מחריפה את תמונת התקצוב העודף לפריפריה, אבל גם כך היא ברורה: המקופחים מבחינת התקצוב הממשלתי הם תושבי המרכז. ברשויות המהוות את מחוז המרכז ("חדרה-גדרה"), שבהם גרים יותר משני מיליון, כלומר למעלה מרבע מאוכלוסיית המדינה, כל תושב קיבל בממוצע 135 שקל. עוד יותר מקופחים הם תושבי מחוז תל אביב עצמו, שם קיבלה הרשות המקומית בממוצע רק 79 שקל לכל תושב, בהם התושבים העניים הרבים שחיים בבני וברק ובבת ים (למעשה עיקר הכסף שמעבירה המדינה בדרך זו למחוז זורם לערים אלו). הרחק-הרחק במעלה סולם הכסף נמצאים תושב יו"ש שקיבל בממוצע 861 שקל, ותושב הצפון שהממשלה העבירה עבורו לרשויות ב- 2014 לא פחות מ-970 שקלים.

והנה, למרות הכסף הציבורי הרב העובר ליישובים ולתושבים בערוצים מגוונים, רוב הרשויות המקומיות באזורי הפריפריה בצפון ובדרום סובלות ממחסור תמידי והשאלה שאנחנו צריכים לשאול היא מדוע זה כך. "לצערנו, למרות תקציבי ענק שהמדינה השקיעה בפריפריה לאורך השנים, לא חל השיפור המיוחל והנזק עצום", אומר ד"ר שוקי אמרני, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר. "מרבית הישובים בפריפריה מאופיינים במצוקות קשות כמעט בכל תחומי החיים. הנתונים שמפרסמים משרדי הממשלה מראים בבירור על פערים גדולים בין המרכז לפריפריה ובתחומים שמשפיעים באופן ישיר על איכות החיים היומיומית של התושבים, בתשתיות הפיזיות, בשירותי תחבורה, בריאות ובתעסוקה שמשליכים גם על נגישות והזדמנויות של התושבים ובפרט של דור העתיד. חמורות במיוחד המשמעויות של ההיבטים החברתיים לאור ההשלכות ארוכות טווח כמו שירותי בריאות, תרבות וחינוך על הנכונות לגור באזורים אלו ולא רק בגלל בעיית משאב הקרקע המצומצם".

 

אולם ובריכה למאתיים איש

אז יש כסף, אך הוא לא מביא את התוצאות. מה הסיבה? זה מתחיל בפיזור הפיזי. טבלה מספר 2 מציגה את גודלם של המחוזות ושיעורם משטח מדינת ישראל, כנגד מספר היישובים ומספר התושבים שהם כוללים. הפריפריה - מחוזות דרום וצפון - מהווה 75% משטח המדינה, ורשומים כמתגוררים בה כמעט 2.5 מיליון איש. כל היתר, כמעט 6 מיליון, מתגוררים בחמשת המחוזות האחרים, שכולם יחד מכסים רק רבע משטח המדינה. בפריפריה מפוזרים 666 יישובים, יותר ממחצית היישובים בישראל, שמספרם הכולל כיום 1,206. רוב יישובי הפריפריה, 246 בדרום ו-345 בצפון, הם חלק ממועצות אזוריות, כלומר הם יישובים קטנים שאוכלוסייתם מונה מאות בודדות ומגיעה לפעמים עד אלף-אלפיים תושבים, ומפוזרים בשטח גדול.

ההבדל בין סגנונות ההתיישבות מתמצה בהשוואה של מחוז ת"א ומחוז צפון: כמעט אותה כמות תושבים - 1.3 מיליון, מתרכזת במחוז ת"א ב-12 ערים שדבוקות זו לזו על כ-0.6% משטח המדינה. במחוז צפון לעומת זאת יש 417 יישובים המכסים בערך 20% משטח המדינה. מצד אחד מחוז צפוף ועירוני, ומצד שני מחוז של התיישבות כפרית מפוזרת.

לדלילות האוכלוסייה ולבידוד יש מחיר המתבטא באיכות שירותים ובנגישותם לתושבים. כך למשל, מי שגר במחוז תל אביב נמצא במרחק שאינו עולה על חצי שעה נסיעה מבית חולים מרכזי שיש בו כל השירותים המתקדמים, ויכול לקבל כמעט כל טיפול רפואי שגרתי על יד הבית, כי יש די אוכלוסייה שתפרנס קליניקות של רופא ילדים, רופא שיניים ומעבדות מכל סוג.

כמעט לכל מי שגר במרכז יש תחנת רכבת העוברת לפחות שלוש פעמים בשעה ובטווח שניים עד שלושה קילומטרים מהבית, ועשרות קווי אוטובוסים ברחוב המרכזי הקרוב לדירת מגוריו. תחבורה המונית לעולם לא תוכל לתפקד באופן אינטנסיבי בסביבה דלילה, והדבר משליך על נגישות ועצמאות של כל האוכלוסייה ובעיקר זו החלשה: ילדים, קשישים ועניים.

תשתיות פיזיות מכל סוג: חשמל, מים, ביוב, כבישים, מדרכות ותאורה, הרבה יותר יעילות כשהן משרתות הרבה אנשים. אולם ספורט ובריכת שחייה יכולים לשרת כמה עשרות אלפים, והם יקרים מאוד לבנייה ולתחזוקה אם הם משרתים 200 איש בקיבוץ, או 1,000 ביישוב הקהילתי. כל כביש וכל צינור מים הרבה יותר יקרים בפריפריה הדלילה מאשר בסביבה צפופה, בגלל המרחקים ובגלל כמות המשתמשים המשתתפים במימון.

"בתהליך הקמת יישובים חדשים כולם מודעים לעלויות הכספיות הנגזרות מפיזור של יישובים קטנים שמרוחקים מהערים. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני בממשלה מודעים היטב למחיר, אך השיקולים שמכריעים הם פוליטיים או אידיאולוגיים", אומר אמרני.

"זו גישת ההתיישבות שמלווה את הציונות מראשיתה: להקים יישוב ולתפוס קרקע לפני שמישהו אחר יתיישב עליה. הגישה הזו מזיזה הצידה שיקולים חברתיים וכלכליים. היום אנחנו במצב אחר, הריבונות שלנו על גבולות הקו הירוק אינה נתונה למחלוקת, ויותר מ-90% מהקרקעות בבעלות המדינה.

"לכן כיום צריכים להתחשב יותר בשיקולים נוספים ולשאול אם התועלת שתצמח מהקמת יישוב קטן ומבודד כדי ליישב על עוד כמה עשרות דונמים, שווה את העלויות ואת ההשלכות החברתיות הכרוכות בכך מבחינת טובת החברה הישראלית או שעדיפה דרך אחרת, לחזק את הישובים הקיימים ולחילופין להקים ערים".

מקטרגים יגידו שלא הכול נמדד בתועלת כלכלית. "ברור שהחלטות בתחום זה אינן צריכות להימדד רק בתועלת כלכלית, אלא שמחיר הפיזור אינו רק כספי, הוא בעיקר חברתי בגלל שהוא תורם לפערים החברתיים. זה לא אומר שאין להקים יישובים חדשים אלא שיש להתחשב יותר בהשלכות החברתיות ולתת מענה. אנחנו רואים שתושבים רבים בפריפריה סובלים והופכים לקורבנות של המצב. למעשה בתהליך של זמן כל החברה הישראלית משלמת מחיר כבד בגלל שזה פוגע בחוסן ובלכידות של החברה ומייצר עוד שסע מסוכן שכל הזמן גדל, וכידוע יש לנו מספיק שסעים כואבים ובהרבה תחומים".

*** הנתונים לכתבה הוכנו על ידי יוגב שרביט, עורך בלוג "המדד המוניציפלי"

417 יישובים ל-1.3 מיליון תושבים

ישראל ממוקמת גבוה במדד העולמי ביחס בין כמות רשויות מקומיות לגודל אוכלוסיית מדינה. אצלנו יש 257 רשויות מקומיות ועוד כ-970 ישובים שמנוהלים כוועדים מקומיים ל-8 מיליון תושבים. את השיא בתחום מחזיק מחוז צפון שבו 1.3 מיליון תושבים - גודל שכיח לעיר מטרופולין בינונית במערב, שאצלנו שמתפזרים על לא פחות מ-417 יישובים, המתארגנים ב-93 רשויות מקומיות עצמאיות, מתוכן 15 מועצות אזוריות, שבכל אחת בממוצע 23 ישובים.

המצב בדרום אינו טוב יותר. שם נחלקים 1.1 מיליון תושבים בין 39 רשויות מקומיות (שאחת מהן היא באר שבע ובה 200 אלף תושבים), ו-249 ישובים ש-224 מתוכם שייכים למועצות אזוריות קטנטנות בכמות תושבים, וגדולות מאוד בשטח. כל רשות מקומית מחזיקה מנגנוני שלטון ושירות לתושב, שגם להם יש חלק בהכבדה על התקציב, ורובן גרעוניות כבר שנים, ולמעשה לא עמדו על רגליים עצמאיות מעולם.

"המפתח לשינוי המצב בפריפריה הוא עצמאות ניהולית וכלכלית של הרשויות המקומיות, זה הבסיס", אומר ד"ר אמרני, את המובן מאליו. השאלה איך עושים זאת. "לשם כך צריך לגבש תוכנית אסטרטגית רב-שנתית, לה שותפים כל משרדי הממשלה יחד עם השלטון המקומי. תוכנית שלצד פיתוח תשתיות ומקומות תעסוקה איכותיים, תכלול גם בחינה מחודשת של מפת השלטון המקומי במטרה לקדם רעיונות יצירתיים למסגרות מוניציפליות חדשות ושיתופי פעולה אזוריים בתחומי השירותים והתעסוקה. במקביל יש לפעול לחיזוק הערים, כך שיהוו עוגן כלכלי וחברתי עם בקרה שתבטיח את יישום הדבר כמשימה לאומית ממדרגה ראשונה", מסכם אמרני.

הכסף ממשרד הפנים
 הכסף ממשרד הפנים