התקציב גדל, אך התוצאות יורדות

כמעט כל רפורמה במערכת החינוך נתקלת בהתנגדות עזה של שני ארגוני מורים

אילוסטרציה תלמידים בכיתה / צלם: איל יצהר
אילוסטרציה תלמידים בכיתה / צלם: איל יצהר

דוח מבקר המדינה, שפורסם בשבוע שעבר, מתח ביקורת חריפה על הדרך שבה מנוהל תקציב החינוך, שעמד בשנת 2016 על 51 מיליארד שקלים, לא כולל תקציב המועצה להשכלה גבוהה.

דוח המבקר מצטרף לדוחות קודמים שסקרו את תקציב החינוך בעשור האחרון (דוח ה-OECD מ-2015, דוח מק'ינזי מ-2008, דוח בן דוד מ-2003) ומגיע למסקנה דומה: למרות שבשנים האחרונות גדלה ההשקעה בתלמידים בישראל באופן עקבי ביחס למדינות ה-OECD, למרות ששכר המורים עלה אף הוא והתלמידים מקבלים יותר שעות לימוד מאשר במדינות המפותחות, מערכת החינוך לא מצליחה להעלות את הישגי התלמידים בהשוואה בינלאומית ולא מצליחה לצמצם את הפערים החינוכיים בתוך החברה הישראלית פנימה.

מה הסיבות לכך? ראשית, דומה שמערכת החינוך היא שמרנית יותר, נוקשה יותר מבחינה מבנית ופתוחה פחות ממערכות אחרות. כ-87% מתקציב המערכת מופנים לתשלומי משכורות, אך לא ברור כמה מתוך מקבלי המשכורות הם אכן מורים בפועל וכמה הם עובדי מטה, פקידים וכו'. לעתים המורים סובלים מעומס עבודה וזוכים לתגמול נמוך, בשעה שסביבם פקידים רבים שבקרבם יש אבטלה סמויה.

בעיה מרכזית אחרת במערכת החינוך היא איכות המורים. מורה איכותי, היודע להלהיב את תלמידיו ולפתח את דמיונם ושכלם, הוא נכס למערכת. כמה כאלה יש? קשה לומר, אך בוודאות לא מספיק. מרבית המורים במערכת הם בוגרי מכללות, שרף הכניסה אליהן אינו גבוה.

לכך מתווספת העובדה שכמעט כל שינוי או רפורמה במערכת נתקלים בהתנגדות עזה של שני ארגוני מורים, שעניינים רק בשימור כוחם ומונעים כמעט כל שינוי, ובראש ובראשונה מונעים מעבר להעסקה בחוזים אישיים, שבהם המנהלים והמורים מתוגמלים על בסיס הישגיהם.

אשר לפערים, מתברר כי אמנם משרד החינוך מנסה להנהיג תקציב דיפרנציאלי במטרה לתמוך בבתי"ס חלשים ולהגביר את שוויון ההזדמנויות, אך במקרים רבים הוא מחטיא את המטרה ובתי"ס חלשים מקבלים תקציב נמוך יותר מהחזקים.

בעיה נוספת קשורה לסביבת הלימודים בה פועלים המורים והתלמידים. אני רואה תלמידים בבדרך לבית הספר מושכים אחריהם טרולים גדושי חומרי לימוד, ושואלת את עצמי מדוע מדינה כה טכנולוגית וכה כישראל איננה מצליחה להטמיע במערכת החינוך שלה תרבות דיגיטלית? אמנם גובשה תוכנית לאומית בנושא, אולם מערכת החינוך הישראלית מגיבה באיטיות יחסית.

מערכת החינוך בישראל נדרשת לעבור מהפכה של ממש, שבמרכזה שיפור דרמטי באיכות ההוראה, ביזור ואוטונומיה של בתי הספר, מעבר למערכות למידה מתוקשבות ודגש על צמצום הפערים בין מרכז לפריפריה באמצעות העדפה מתקנת.

איך ניתן לעשות זאת במגבלות הקיימות? ייתכן שאין מנוס מלטרוף מחדש את הקלפים. למשל, נוכח כוחם של ארגוני המורים וידם הקלה על השאלטר, יש למסד מערכת מקבילה שבה יופעלו חוזים אישיים, תוך שינוי טוטאלי של שיטות הלימוד. זאת בדומה למודל של הקמת נמלים פרטיים במקביל לנמלי חיפה ואשדוד, שכבר יצרה תחרות ומביאה לשיפור בנמלים הוותיקים עצמם.

■ ד"ר לוצאטו היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו" וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון.