להבות של שנאה

מי שלא רואה קשר בין הסתה נגד ערבים או להט"בים לבין פגיעה בהם - מיתמם

בשבוע שעבר פורסמה באתר חדשות מוכר ידיעה על סקילתה למוות באכזריות של חיית-בר תמימה - צבוע מפוספס שהתהלך בשולי כביש בדרום הר חברון, ולרוע מזלו נלכד על-ידי קבוצת סדיסטים חמומי-מוח, שסקלו אותו למוות בסלעים, ועוד טרחו לתעד את האירוע ולשתף אותו ברשת. אכזריות לשמה, כיעור, חוסר אנושיות. אלימות בדם קר.

כמו עוד כמה מקרי אלימות מהשבועות האחרונים, סקילתו של הצבוע היא תוצאה של השנאה. הצבוע נחשב לאחת החיות האכזריות בטבע, חיה ששמה מקביל לרצחנות חסרת רחמים. זו כנראה הסיבה שאותם חמומי-מוח סקלו את הצבוע למוות, אף שכפי שהדברים נראים בסרטון, הצבוע לא סיכן אותם בשום צורה כאשר ביצעו את המעשים.

"ערבים ביצעו לינץ' בצבוע מסוג נדיר", בישרה הכותרת באתר החדשות. בגוף הכתבה נכתב: "חיות אדם. סרטון שעלה לרשת האינטרנט מתעד אירוע קשה, שבמהלכו ביצעה חבורה אכזרית של ערבים לינץ' בצבוע מסוג נדיר... בתחילת הסרטון נראית מכונית ערבית רודפת אחרי הצבוע כשהוא הולך לצד הכביש... בסופו של דבר מצליחים הערבים 'לסגור עליה', ואז באמצעות אבנים גדולות הם סוקלים אותה למוות ללא רחמים...".

בסך-הכול, לרבות בכותרת ובכותרת-המשנה, נכתבה המילה "ערבים" 7 פעמים בידיעה הקצרצרה, אף שאין קשר בין ה"ערביות" של מבצעי הלינץ' בחיה לבין המעשים.

במשפט שמסיים את הידיעה יש רמיזה ברורה שאמורה ללמד אותנו הקוראים על "הטבע הערבי": "זו לא הפעם הראשונה שערבים נתפסים מתעללים בבעלי חיים. בחודש ספטמבר אשתקד נתפסו 3 ערבים מהכפר בית-אומר ליד חברון לאחר שתועדו מתעללים בצבוע לכוד".

אם עיתונאי כלשהו בצרפת, נניח, היה מציין את יהדותם של מבצעי פשע מסוים בצורה מובלטת כל-כך, ועוד דואג לציין בשולי הידיעה פשע אחר, לא רלבנטי ולא קשור לנושא הדיווח, שביצעו יהודים אחרים במקום אחר, רק כדי לרמז לטבעם של היהודים כפושעים - היינו צועקים "אנטישמיות/גזענות". ובצדק.

כצפוי, הטוקבקים לידיעה הזו עסקו בכך שמומחיותם של הערבים היא "להרוג, להרוס, להשמיד, לחבל, לעקור, להמית, וכל המילים הנרדפות", ובכך ש"צריך לעשות להם בדיוק אותו דבר".

זוהי הדינמיקה - בידיעה מופיעים רמזים לתוכן הסמוי של הטקסט ("הטבע הרצחני של ערבים"), הקהל מאתר את המסר הסמוי והופך אותו לגלוי, ובסוף השרשרת יש גם מי שמבצע מעשים.

מי שחושב שאין קשר בין הידיעה הזאת, ומאות ידיעות דומות לה, לרציחתו של התינוק הפלסטיני עלי דוואבשה בן השנה וחצי בכפר דומא ביום שישי לפנות בוקר - מיתמם. גם מי שלא רואה את קמפיין "הערבים והאוטובוסים" של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ערב הבחירות, כחלק מרצף השנאה וההשנאה - עיוור.

בדומה, גם למי שמכנה ברבים את מצעד הגאווה "מצעד התועבה", יש אחוזים בדקירת ששת המפגינים ביום חמישי האחרון. יש בהחלט קשר בין מי שמציג את ההומוסקסואליות כחטא, לבין מי שמתרגם את המסר לכך שצריך לנעוץ סכין בלב "הרעה החולה" הזאת.

מספיק טיפש אחד כדי להמיר את השנאה לדם

שנאה היא דלק שמניע המונים. אלה לא חדשות. יש בה בשנאה כוח נסתר, סוג של קסם אפל. היא מרתיחה את הדם של קהלים מסוימים, ושמה את המסית במקום נשגב, כמנהיג רב-תעוזה, כחושף האמת שהאחרים אינם מעיזים לבטא.

יש לא מעט אשפים של שנאה בישראל, כאלה שיודעים לעשות ממנה מטעמים. על גלי השנאה אפשר להפוך מחבר כנסת שבקושי כיהן כסגן שר חוץ לראש הממשלה; מחברת כנסת הזויה מן השוליים הקיצוניים לשרה שיכורת כוח, אך לא רק. אפשר גם להפוך מעורך דין כושל, שלא מצליח לשלם את ההלוואה שנטל לרכישת רכב יקר מדי, למנהיג עממי.

בסוף זה עניין של סטטיסטיקה, כמו בקמפיין פרסומי. כמו שאחוז מסוים מתוך האנשים שנחשפים לפרסומת, ילכו וירכשו את המוצר, כך גם בקמפיינים של שנאה - שבריר אחוז מסוים מן הקהל שנחשף למסר המסית, ילך ויעשה מעשה אלים.

זאת הסיבה שאי-אפשר להגיד שקריאה לעלות על בית המשפט עם כפות של דחפור היא "רק מטאפורה". זו הסיבה גם לכך שמי שחושב ששלילה של העמדה הפוליטית המכונה "שמאל" כמסוכנת למדינה, לא קשורה לאלימות של ארגונים כמו "האריות של הצל" - מתחסד. אי-אפשר גם לצפות שהטרדה שיטתית של ילדים של בנקאים ("גנבים"), תוך שימוש בנאצות בוטות, תיגמר בלי אלימות פיזית.

יש בישראל יותר מדי פירומנים שחושבים שהם ישחקו בגפרורים מעל מכל דלק, אבל משום מה לא תפרוץ שריפה. אנשים כאלה לא מבינים כמה דליק המצב, כמה נפיצה החברה הישראלית טעונת התסכול והמתחים. מספיק טיפש אחד, או "קומץ" טיפשים, כדי להמיר את השנאה לדם. הניסיון והסטטיסטיקה מלמדים שוב ושוב שהטיפש הזה לעולם יימצא.