עד המשבר הבא

אין זה סוד שבישראל סוגיה חברתית חשובה לא תגיע לתודעה הציבורית עד אשר יפרוץ משבר סביבה, או עד אשר התקשורת תחליט להבליט אותה. המצב החברתי-תעסוקתי בדרום הארץ איננו יוצא מן הכלל. הוא עלה לכותרות בגלל החלטת ראשי הערים להפוך אותו למשבר. זאת, כפועל יוצא מהכוונה לפיטורים נרחבים במפעלי קבוצת כימיקלים-לישראל, כיל, וגם בגלל סמיכות האירועים לבחירות לכנסת.

יצוין, כי המשבר של הדרום אינו רק משבר של הפיטורים בכיל, כפי שראשי הערים המעורבים מדגישים, ובצדק. כיל היא אמנם מעסיקה חשובה מאוד, אך באופן מסורתי, נושא התעסוקה במרכזים העירוניים בדרום הארץ התאפיין תמיד בתחושה של פגיעות.

הדרום סובל מהגירה שלילית של כ-2,000 נפש לשנה, ושיעור גבוה מהממוצע של התושבים, קצת פחות משליש, חושבים את עצמם לעתים או תמיד, ל"עניים". זאת על-פי נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס.

נזכיר, כי המשבר בדרום לא התחיל היום, אלא לפי שלושה עשורים ויותר, כאשר הממשלות החליטו להסתמך על "חוק עידוד השקעות הון" ככלי של פיתוח אזורי. עד לפני כעשור וחצי, החוק נתן עידוד ברור להקמת "מפעלים" תוך סבסוד הציוד ועוד הטבות. התוצאה הייתה הקמת מפעלים, גם לא כדאיים, שנסגרו בתום תקופת המענקים, לאחר שיצרו והעסיקו שכבת פועלים בעלת כישורים לא גבוהים.

את החוק הישן ההוא, על כל פגמיו, החליף "חוק עידוד הון" הקיים היום, אשר נועד לבסס תכנוני מס רבי-היקף של חברות רב-לאומיות וגדולות, ולאו דווקא לסייע בפיתוח של אזורים פריפריאליים. הבעיה היא, שטמונה פה טרגדיה כפולה, שכן לא מדובר רק בכספים בהיקפים אדירים אשר מדינת ישראל ויתרה עליהם, אלא גם באפשרות לעשות שימוש בתקציבים שנועדו להשקעות הון פיזי, לפיתוח של הון תרבותי ואנושי בפריפריה, כולל בדרום. כיום, רוב הגידול במלאי ההון מתרכז בתעשיות של טכנולוגיה-עילית (היי-טק), ואילו הגידול בתעשיות של טכנולוגיה מעורבת, המאפיינת את הדרום, הרבה יותר איטי.

ראוי להזכיר גם את ההצעות של מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר, אבי בן-בסט (בשנים 1999-2001), אשר דיבר על שימוש בכספים כדי לפתח בתי-ספר איכותיים, שכונות מגורים שמושכות אנשים מבחוץ, מרכזי תרבות וגנים. בשילוב עם מערכת תחבורה נאותה, תושבי הדרום לא היו כבולים למקום עבודה אחד, והמשיכה של תושבים אל הנגב הייתה יוצרת מקומות עבודה בתהליך של צמיחה מאוזנת יותר.

במקום זאת, אנו מקבלים היום עוד משבר תעסוקתי סביב סגירת מפעלים, והחרפה בתחושת התושבים שהאזור אינו מקבל את העדיפות אשר כל ממשלה נשבעת בשמה. יחד עם זאת, תהיה זאת טעות לחשוב על מה שקורה בדרום במונחים של "תעסוקה" בלבד. כאשר מגבילים את המאבק של אותו אזור להיעדר מקומות עבודה, תמיד ניתן יהיה לקבל הבטחות ו"תוכניות" לעוד השקעות בעוד "מפעלים" שלא יקומו, או שאם כן יקומו, הם ייסגרו תוך חמש שנים.

התפיסה המתאימה יותר היא שכל מאבק של אזור פריפריאלי בישראל, בדרום או בצפון, צריך להתחיל מהמקום הנכון: כיצד מתחלקים המשאבים התקציביים הקיימים, מה החלוקה הנכונה בין בניית תשתיות פיזיות וחברתיות לבין המימון של מערכת הביטחון, וכיצד מתחלקת ההשקעה החברתית הממשלתית בין אזורים שונים בישראל.

צריך להודות, כי כאשר מעמידים את שאלת משבר הדרום במונחים אלה, עולים על מוקש פוליטי וביורוקרטי לא קטן. סוד גלוי הוא כי בישראל הזרמת משאבים ממשלתיים היא אחד הסודות השמורים ביותר, והסיבות לכך רשומות בפרוטוקולים של החטיבה להתיישבות, מועצת יש"ע, ועדת הכספים וועדות שרים שונות. מחקר שביצע מכון אדווה לפני כחמש שנים הראה שהשקעה במבני ציבור של הממשלה קיבלה עדיפות בהתנחלויות; ויש גם עדויות לעדיפות שניתנת להשקעה בחינוך באותם אזורים.

צריך להיות נאיבי מאוד כדי לחשוב ששאלות אלה יעלו לדיון בין שרי הממשלה לבין ראשי הערים בדרום. בסופו של דבר, הוועדה בראשות שר הכלכלה אריה דרעי תתייצב למסיבת-עיתונאים, בצירוף כמה ראשי ערים ועסקנים מקומיים, והם יציגו לציבור עוד תוכנית עם "עוד מאותו דבר": מפעל פה, מפעל שם, קצת הכשרות מקצועיות וקצת סבסוד קייטנות.

עד המשבר הבא.