מנהיגינו עיוורים

כמה מלחמות יבואו עד שנבין ש"ניהול הסכסוך" זו איוולת?

בינינו לבין עצמנו

נפלאות דרכי ההתנהגות האנושית. תושבי עוטף-עזה חשו שהאדמה רועשת-רועדת מתחת לרגליהם. הצבא טוען שידע על המנהרות ושיידע על כך את הדרג המדיני. ובכל זאת, לא נעשה דבר. יתרה מכך, לפני חודשים אחדים, הודיע צה"ל כי במסגרת ה"צמצומים" בצבא, הוא מקטין את מעטפת ההגנה שניתנה לתושבי האזור. כך שאם יש מקום לוועדת חקירה, היא נדרשת לעניין הזה. התעלמו, הדחיקו. האם ההדחקה מפתיעה? לא ממש. ומה לגבי התעשייה הפטרוכימית באזור חיפה? זו לא פצצת-זמן מתקתקת ומאיימת? האם נעשה משהו בעניין? לא. גם בשוק ההון יש כמה פצצות-מתקתקות שמודחקות, אבל זה פחות חשוב כרגע.

בינתיים רובנו מתנחמים-משהו בסולידריות שמתגלה בימי מלחמה אלה בחברה הישראלית. אנחנו מתבשמים בה ומתפארים בה. ואכן, היו גילויי סולידריות בולטים כמו אירוח משפחות מן הדרום. זה מחמם את הלב, אבל זהו חזיון שווא שכנראה ייעלם כאשר המלחמה תסתיים. המבחן האמיתי של סולידריות אינו בימי מלחמה אלא בימי שגרה, בהתנהגות היומיומית של איש כלפי רעהו, בכביש, בתור בסופרמרקט. נראה, כי כשתסתיים המלחמה, יחזרו ויופיעו כל השסעים הקורעים את החברה הישראלית.

השסע בין הימין לבין השמאל שמתגלה ביתר שאת בימי המלחמה, תוך גילויי אלימות פיזית ומילולית, הוא רק אחד מהשסעים בחברה, אבל הוא מהווה סיכון ממשי לדמוקרטיה הישראלית!

בינינו לבין העולם

רוב חוקי המשפט הבינלאומי הם מיושנים. הם תואמים אולי מלחמות בין מדינות, אך לא מלחמות מול כנופיות טרור. אבל העולם הוא צבוע ואינטרסנטי. מזכ"ל האו"ם ונשיאת מועצת זכויות האדם באו"ם (שהביעה גינוי לדאע"ש, רק הרבה יותר רך מהגינוי לישראל) כבר החליטו, בלי שאיש הסמיך אותם, כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה. ומדוע? כי עזתים נהרגו במתקני אונר"א בעזה. יתכבד, אפוא, מזכ"ל האו"ם ויסביר לנו כיצד איפשר אונר"א לטרוריסטים לאחסן טילים בבתי-הספר שלו.

האו"ם מפלה אותנו לרעה. עובדה, לא שמענו על מהלך ממשי כלשהו של האו"ם בכל הקשור לפשעי מלחמה שבוצעו בצ'צ'ניה, ואלה המבוצעים זה שנים ומדי יום בסוריה ובעיראק. ומה קרה בסומליה שבה הרגו חיילי האו"ם אזרחים תמימים תוך כדי לחימה? ומה היה בבוסניה ובאפגניסטן?

קרוב לוודאי שמי שיהיה ראש-החץ במצעד הצביעות הזה יהיה רג'פ-טאיפ ארדואן. בל נשלה את עצמנו, שהאיש הזה ישנה את דרכיו ואת התבטאויותיו אחרי שנבחר לנשיא טורקיה. הדמגוגיה הארסית והברוטלית, יחד עם המגלומניה שלו הגובלת במשיחיות לגבי ייעודו האישי וייעודה של טורקיה באזור, לא ייעלמו. זה האיש, הוא ימשיך לספסר באופן ציני בדמם של ילדי עזה, וצריך להפנים זאת.

התעמולה הפשיסטית הזו נופלת על אוזניים כרויות של שונאי ישראל, שונאי יהודים, חוגי שמאל באירופה, שכמו שהתעלמו מסכנת הנאציזם בגרמניה, כך הם מתעלמים היום מסכנת הטרור האסלאמי בעולם; וגם על אוזני אנשים תמימים שרואים את התמונות, שומעים את הקולות, ומחליטים שישראל אשמה, בלי שיש להם מושג עם מי יש לנו עסק. לכן, ישראל נדרשת לעשות ולפעול מול מצעד הצביעות כלפיה. היא חייבת להעביר עולם מסרים באופן הפשוט והבסיסי ביותר.

יש שני הבדלים בסיסיים בין התנהגות צה"ל לבין התנהגות החמאס. האחד, הם יורים רקטות במטרה להרוג אזרחים. אנחנו - כדי לפגוע בלוחמי טרור, ואגב כך נהרגים עזתים רבים. למרבה הצער, ככה זה במלחמה, במיוחד כזו שבה החמאס "לא עושה חשבון" לעמו שלו עצמו. אפשר להניח, כי במהלך המלחמה נעשו גם דברים שלא היו צריכים להיעשות, אבל במלחמה כמו במלחמה עושים גם טעויות.

ההבדל השני: הם חוגגים כאשר הם פוגעים באזרחים. אנחנו מנגד, לפחות רובנו, מסוגלים לגלות אמפתיה לסבלם. לפעמים נדמה שהציבור הישראלי מגלה חמלה לעזתים האומללים יותר מאשר מדינות ערב, שיש להן חשבון ארוך עם החמאס.

ובהקשר להעברת המסרים שלנו, אינני מבין את ההתעסקות המוגזמת בגדעון לוי, עיתונאי חד-סטרי. הצדק הוא עם מדינת ישראל. נעשה את מה שמוטל עלינו בהסברה, ובסוף זה יחלחל. הגלגל עוד יסתובב. אני מצטער, אבל איני מתנצל על זה שמאזן האבדות הוא לרעת עזה. המבחן הוא מבחן הכוונות ולא מבחן התוצאות.

ולאן מכאן?

מקובל לומר, שהמלחמה היא אמצעי להשגת מטרות מדיניות. אלא, שאצלנו, הממשלות הצליחו להפוך את המשוואה, ובפועל המדיניות מולידה מלחמות. נכון, לפלסטינים יש חלק ניכר במציאות הנוכחית, אבל, גם לנו.

בעת האחרונה, קודם למלחמה הנוכחית, שרים בממשלה אמרו וחזרו על המנטרה - במקום לנסות ולפתור את הסכסוך, צריך ואפשר "לנהל אותו". זוהי גישה שפוטרת אותך מאחריות, וחמור מכך, זוהי גישה שמצביעה על כך שמנהיגי ישראל עיוורים למתרחש באזורנו. כמה מלחמות נוספות יבואו עלינו עד שההנהגה הישראלית תבין שזו איוולת לחשוב כך? הזמן אינו פועל לטובתנו. הסכנות רק הולכות ונערמות; הנשק ודרכי הפעולה של אויבינו רק משתכללים ממערכה למערכה.

ישראל עומדת בפני אויבים הרבה יותר מאיימים מאשר החמאס, ובראשם איראן וחיזבאללה, שהופכים את הנושא הפלסטיני לקרדום לחפור בו; ולהפיק ממנו תועלות לטובתם. נכון, הנושא הפלסטיני אינו החשוב ביותר כיום במזרח-התיכון ובעולם הערבי, אבל הוא נושא שמאוד חשוב לנו, לאינטרסים שלנו, לפתור אותו.

ייתכן כי היום נוצרה שעת כושר שתוביל לפתרון. מאז 2002, מונחת יוזמת הליגה הערבית על השולחן. אך ממשלות ישראל דאגו להשכיח אותה. לא חייבים לקבל את כל מרכיביה, אבל היא יכולה לשמש כבסיס להתחיל ממנו. זאת, בשעה שערב-הסעודית, האמירויות, ירדן, ומצרים, רואות באיראן ובארגון האחים המוסלמים, שהחמאס הוא מבניו, את אויביהן.

* הכותב הוא יו"ר ומבעלי מיטב דש