תוכן שיווקי

כתבה זו נכתבה והופקה על ידי כותבי תוכן מקצועיים בשיתוף גורם מסחרי.

כתבות התוכן השיווקי בגלובס כוללות מידע ענייני בעל ערך מוסף לקורא, תוך שמירה על שקיפות מרבית כחלק מהקוד האתי של גלובס.

סתיו שפיר: "אני בוכה לפחות פעם ביום מהתרגשות"

סתיו שפיר, ממארגני מחאת האוהלים: "הכיסא של ביבי ירעד כשקהל מצביעיו יצא החוצה - כל האנשים שאותם אכזב ורימה" ■ לדירוג 50 המשפיעות 2011

סתיו שפיר, ממארגני מחאת האוהלים שהוציאה מאות אלפי אנשים להפגין ברחובות נגד יוקר המחיה. גיל: 26 / מצב משפחתי: רווקה / השכלה: תואר ראשון בתקשורת וסוציולוגיה (לונדון), לומדת לתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות באוני' תל אביב.

* איך נשמרת המנהיגות שלכן למרות כל הכוחות שפועלים לטרפד אותה?

"אנחנו רוצים לפזר אותה. אסטרטגית אנחנו עובדים מול כוחות עצומים - הממשלה, הטייקונים. כשיש ראש ברור, תמיד אפשר לערוף אותו. כשיש כאוס, אין לגוף הממוסד דרך להילחם בזה, לכן צריך להראות כמה שיותר מנהיגים. בכל יום יוצאת הודעה 'אנחנו המנהיגים האמיתיים', ואני אומרת: נהדר, שיעשו. לי זה ברור מאליו שלא צריך להיות עדר. בעולם אוטופי אם היה אדם נפלא נטול אגו שיודע תמיד מה צריך לעשות ולא צריך לישון ולאכול, זה יכול היה להיות מצוין. אין אדם כזה. ככה אנחנו מצליחים לשרוד, הודות לריבוי המנהיגים".

* מה חשבתם שיקרה?

"לא בנינו על משהו. חשבנו שזה יהיה כמו כל הפגנה. חמישה ימים אחרי הפגישה הראשונה כבר היינו עם 20 אוהלים. דמיינתי מעגל שיתוף, ומהר מאוד זה הפך למעגל הצבעות. הגיעו הרבה מאוד אנשים לשטח. מה שעזר למנף את העניין זה שהמשטרה הודיעה שאין אישורי הפגנה, ואז נוצר סביב זה הרבה רעש תקשורתי".

* מה החוזקה שלך?

"אני יודעת להישאר רגועה (צוחקת), ויש לי מטרה ברורה. אני אדם מפוזר שמתעסק בהמון תחומים. אף פעם לא הצלחתי להתמסר לדבר אחד, ולכן אני חיה בתחושה של חוסר. עכשיו אני ישנה שעתיים בלילה כל יום, אם אני הולכת לישון אני מרגישה שאני מפספסת את החיים. בניגוד למחאות אחרות שלקחתי בהן חלק בעבר, פה אני מרגישה שהקונצנזוס קיבל על עצמו את החלום הזה".

* מה היה רגע השיא מבחינתך?

"יש מלא רגעים כאלה. אני בוכה לפחות פעם ביום, מהתרגשות של רגעים מדהימים. בשבוע שעבר הגעתי למאהל ביפו, והייתה שם אסיפה מסודרת. כולם ישבו במעגל, ערבים ויהודים, במקום הכי אמיתי, ודיברו על הבעיות. זה הרגיש שזה זה. אנשים כבר יוצרים מחדש את החברה שלהם, מתמקדים במה שמשותף. "בהזדמנות אחרת, ברוטשילד, הגיעו עשרה ילדים עם שיתוק מוחין על כיסא גלגלים, כדי לתמוך במחאה. הם שאלו אותי שאלות של עיתונאים, עם הבנה פוליטית, וזה היה מופלא. אנשים שהחברה מנתקת אותם לחלוטין ולא רואה אותם, שהעולם שלנו לא נגיש עבורם לא פיזית ולא מנטלית, והם נכנסים באופן אקטיבי למחאה - ראיתי את זה והרגשתי שאני לא יכולה לעצור את הדמעות, כשעניתי להם באמצע השדרה. הרגשתי שהם עשו את הדרך, והגיעו. זה מעשה שנותן כל כך הרבה כוח, כי אני חושבת כמה כוח הם צריכים. זה שיש להם אמונה נותן לכולנו אחריות".

* מה ייחשב בעינייך הצלחה?

"כבר יש הצלחה ברמה של טשטוש הגבולות שהפריעו לנו לעבוד יחד. טשטשו בין ימין לשמאל, דתות שונות ומעמדות, שזה אולי הכי קשה - לאחד בין מרכז לפריפריה זה אתגר אדיר. לשמוע על הבמה דברים שהפריעו לי רגשית-אידיאולוגית (רב, ערבי) זה פירוק סטיגמות. זה מאפשר לנו התחלה חדשה כחברה. הצגת תוכנית פעולה מצד הממשלה, פתיחה מחדש של התקציב ושינוי בשיטת המיסוי, ייחשבו להצלחה".

* היו רגעים של שבירה?

"לא של שבירה, של עצבות. רוב העבודה הייתה להדוף גופים אינטרסנטים שרוצים להשתלט על המחאה".

* והרגשת שהם כמעט מצליחים?

"עכשיו כבר אי אפשר לעשות את זה. הם ניסו לעשות את זה דרך עזרה תקציבית, לוגיסטית או נוכחות".

* מה היה מבחינתך איום?

"להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, ולהבטיח שהמחאה תישאר עממית ואותנטית. לכל אינטרסנט אמרתי באופן הכי שקוף שיש: אני מבינה את האינטרסים שלך, אני מכבדת אותך, אבל כולנו חייבים להחליף מדים ולעלות על אזרחי. זו מהפכה של הסדר הקיים. איך נוכל לעמוד בפני הילדים שלנו ולומר 'תקענו מקל בגלגלים של הדבר הזה'? אנחנו נלחמים על העתיד שלנו. את מתחילה לתפוס שיש פה אפשרות להגשים חלום כחברה. ליצור פה טוב גדול. חברה שבה מצטמצמים הפערים, והצרכים הבסיסיים של כל אדם מוגנים על ידי הקהילה".

* בשבועות הראשונים של המחאה, שהלכה ותפחה בכל הארץ, היה ברור ששום דבר שיציגו כפתרון לא יצליח לפרק את האנרגיה האדירה שנוצרה. שאתם לא רוצים להתפרק מה'היי' הזה של הביחד.

"אנחנו כן יוצרים יותר ויותר עמידות. המחאה לא הייתה מצליחה אם מעמד הביניים לא היה שם אותה בפרונט. זה עצוב, אבל זה מה שמביא את הכוח. אם עניים היו יוצאים לבד - לא היו מתייחסים אליהם. הכיסא של ביבי ירעד כשקהל מצביעיו יצא החוצה. כל האנשים שאותם אכזב ושאותם רימה".

* זוהי שעת הסוציאל דמוקרטיה.

"לא היה לזה זכר במציאות שלנו. אנחנו חיים בחברה פוסט טראומטית, ומאפשרים לתחושת האיום הכללי לשלוט בנו. בשדרות אומרים 'חבל שאין ירי, כי אז דואגים לנו יותר'. מדינת תל אביב מחוברת הרבה יותר ללונדון וניו יורק, מאשר לבאר שבע וחיפה".

* איך השתנו חייך מאז תחילת המחאה?

"תמיד החיים שלי היו סדרה של פשרות. בפעם הראשונה אני מרגישה כל כולי, לחלוטין, באופן טוטאלי, בתוך הדבר שאני הכי מאמינה בו".

לדירוג 50 המשפיעות 2011