חוויה נדירה בבארבי

מה יותר אירוני? שר חינוך גדעון סער עם מאבטח קודר ואלכוהול בין אצבעותיו חולף על פניי ומדקלם "גו גו גו גולם"; או עמרי שרון מזגג מבט לעבר הבמה וממלמל "טריגו חי, ואיגו מת"?

ב-81', כשאבא אריק ודוד רפול עמלו על תוכנית "אורנים גדול", הקליק קרטעו בתיאטרון המדרגות לצלילי "איש פלסטיק יודע איך להיות גמיש". כעבור שנתיים, בעצם ימי המלחמה שנרקמה בחשאי, יהפכו מאנקדוטת פוסט-פאנק רוויית מיצי התבגרות להרכב פוליטי-חברתי נוקב, עם שירים על מוות, סמים, גייז ודם, מישירים מבט לעבר עיניו של שר הביטחון ורושפים באוזניו "לא צריך שתדליקו לי נר".

הבארבי המתרחב, 3 כניסות, 30 שנה אחרי שנהרגנו בלבנון, 40 דקות לפני שעת חצות, זוכה בחוויה נדירה: רביעייה ששלושה מחבריה בגיל העמידה (הרביעי פשוט מת) שוטפת את הבמה במופע בוטח ומשתלח, רעשני ודורסני.

דני דותן, הסולן, ליהק את עצמו לתפקיד המוכיח בשער ומבהיר, על ההתחלה, לאן הגענו, "ברוכים הבאים למסיבה של ישראל". צחי הנגבי כבר ירד מגגות ימית, אבל תנועת התחייה זה פה ממול, קאמבק נוסף בשרשרת, "ערב טוב תל אביב", צורח דותן, חבוש קסקט, בקול שמזעזע בני 50 ומטה, פעם בשינקין, היום בהייטק, פעם בטוסטוס, היום בג'יפ, חוטפים לפרצוף רצף קטעי פאנק בנוסח הבריטי הבדוק של סוף ה-70, שירים של אקורד ורבע מקסימום. בום בום לבטן. תוק תוק לאשכים. נוק נוק לתוך המוח.

אלי אברמוב, בקסקט אחר, מתנפץ על החלונות, על הבר, על השירותים, על הרצפה, כאילו שהוא על ספידים. אובי פפר, הוא עובד אפרת, הופך בבס השמן כמו דייג בנמל יפו. ועודד פרח מחזיק את התופים בדרך שז'אן ז'אק גולדברג המנוח היה גאה בו. חבטה, מכה, להלום, להרביץ, הלילה סוגרים חשבון, "הלילה כל הזאבים יוצאים לטרוף", זו "שעת הזאבים" בהשראת הקלאש, לונדון זה כאן, אפילו המזגן מצנן היטב.

והנה אמא וילדה. דותן רוכן למטה ומביט. איפה יצחק קדמן כשדוד פסטר משחר לטרף? לחלק מהצופים, אם לא למרביתם, הקליק היא רק מכה קלה בכנף, שתישכח בבוקר שאחרי, אפילו הנג אובר לא יישאר. אבל דותן רוצה שתקשיבו לו, שתאזינו לעצמכם, שתביטו בראי ותפנימו את גודל הזוועה. "אנחנו חזקים", הוא זועק, "אנחנו יכולים לשנות את המציאות. בוז לסוחרי הצביעות".

בינתיים, הסוחרים דופקים עוד שוט, והילדה מתיישבת על הכתפיים, בולעת בצמא את התנועות הערפדיות, הקול הנבחני והמלים החדות כתער. מה זה יעשה לה? מה זה עושה לנו? הקליק, בכל אופן, אקטואלית ורלוונטית כתמיד, "משומש כמו ראש הממשלה, משומש כמו פתרונות לאבטלה". למה לי פוליטיקה עכשיו? למה לא?

יסמין אבן עוברת לקלידים רק כדי שהמופע הזה, שגם כך הרעיד את הקרביים וטלטל את השרירים, יגביר את מינון האדרנלין וימריא אל הנצח. "מונדינה" החולני, בביצוע פנטסטי, הוא רק ההקדמה להמנון, המסדר יעבור לדום, "אל תדליקו לי נר", משוחרר ונשכני, העוצמות בלתי נתפסות, הגיטרה של אברמוב רותחת בידיו, דותן ממזג את הטירוף של נינה האגן בכאב של ג'ניס ג'ופלין, ואפרת בהיכון עם הבס. 45 דקות חותכות. 15 דקות הדרן. 60 דקות מדויקות.

אינקו-ב-טור! כל האמת, ורק אמת, בלי וידאו, לא רביעייה קאמרית, רק הרעש הטהור, המנוקז, הכעס, החריפות, התיעוב העצמי, המיניות השופעת, חוצפת הנעורים, רוקנרול אינטנסיבי באוטוסטרדה לגיהנום. אמא, אני לא רוצה להיגמל!

הקליק - אמא, אני לא רוצה להיגמל. רביעי, 15.6.11, 23:20, בארבי ת"א