בשדה המוזהב

"שדה 21" הוא בין פסגות היצירה המרגשות של להקת בת-שבע, שאינה מפסיקה להפתיע

בראיונות עמו אמר אוהד נהרין שבתחילה קרא לעבודה "שדה", אך המילה הזו יצרה אצלו "יותר מדי תחושה של אחו", ולכן הוסיף לה את המספר 21. כמו בעבודות אחרות, לשם יש משמעות רבה והוא יכול להתפרש לכיוונים שונים, אך יותר מכל השרירותיות לכאורה, בחירת השם צופנת בחובה את דרכו היצירתית של הכוריאוגרף - דרך שהיא לכאורה שרירותית, אך מוכיחה היטב שליד המקרה ולאופן האקראי שבו נבחרים הרכיבים ביצירה יש איזו יד מכוונת. תחושה שאותה יד מכוונת היא של הכוריאוגרף אך גם אותו מכוון איזה כוח סמוי ומסתורי, יסוד מאגי, שעובר אל הצופה ומכה בו בכל אברי גופו. כפי שציין לא פעם, המחקר שהוא ורקדניו מבצעים בתנועה, מוביל לבחירות כביכול אקראיות אבל יש להן סיבה שהוא ורקדניו אינם מכוונים אליה מלכתחילה. היא צצה מתוך העבודה הגופנית.

לגוף יש שפה משלו, יש לו דברים שהוא רוצה לומר, והאמירה נובעת מתוך החקירה הגופנית. התהליך הזה הוא קודם כל הקסם והמופלאות שביצירה - עבודה נהדרת, שקשה לפרטה למילים, להסברים, והיא הולכת עם הצופה זמן רב לאחר שהסתיימה. כמו נותר בגופו של הצופה משהו מן התנועה של גופות הרקדנים. והתנועה נפלאה, נראה שהרקדנים מסוגלים לעשות בגופם ככל העולה על רוחם.

בין היקסמות לגועל

לאחר ההופעה התקיימה שיחה עם נהרין ובה הוא נשאל, בין השאר, על האופן שבו נוצרת יצירת מחול - שאין בה סיפור, אין בה עלילה. נהרין ציין שהוא כן רואה את עצמו כמספר סיפור, ושמעל לכל הסיפור הוא של "הדבר עצמו", היצירה עצמה.

למה הכוונה? קשה לדעת בדיוק, ואין כאן דבר אחד. אך הסיפור קיים, כל אחד מן הרקדנים, השונים כל-כך זה מזה, מספר באמצעות אותה תנועה מופלאה סיפור שאין לספרו במילים. זו חוויה טהורה. יש כאן קשת עצומה של רגשות שנובעים מתוך החיבורים שיוצר נהרין בין כל מרכיבי המופע, מתוך שיתוף עם האנשים שבחר לעבוד עמם - בין תנועה, פסקול נהדר שעיצב מקסים ווארט, תאורה מדויקת להפליא שעיצב אבי יונה (במבי), תלבושות שעיצב אריאל כהן.

העבודה בנויה מפרקים שכותרתם מוקרנת על הקיר האחורי של במה שהוקטנה מאוד לצורך המופע - החל ב"שדה 1" ועד ל"שדה 21". הריקוד של נהרין עושה את הבלתי אפשרי ומעלה בקרב הצופה באותו הרגע שלל של רגשות מנוגדים - היקסמות וגועל, יופי וכיעור, סקסיות ודחייה, אלימות ועדינות. אחת התמונות המרכזיות במופע היא זו שבה הרקדן ארז זוהר ניצב פרונטלית מול הקהל ונואם בלשון שהמציא - מעין ג'יבריש עילג, המעלה לעתים חיוך ולעתים רחמים, רתיעה וחמלה, כשתוך כדי וסביב הנאום המוזר הזה, עולים קטעי תנועה מדהימים.

אחד הזכורים היטב הוא קטע קבוצתי של רקדניות הלהקה, למוזיקת סווינג מפתה. ברגע אחר מדדה אל הנואם רקדנית פסוקת רגליים, מתקרבת במעין תחינה, כניעה, כוח, וזה מוביל לקטע קבוצתי של גברי הלהקה, ולפסקול של צרחות מעיקות, והתנועה ממשיכה ללא הפסק עד לסוף המדהים של היצירה שבו הרקדנים צצים מאחורי הקיר האחורי של הבמה, נעמדים עליו וצונחים - נופלים מטה, נעלמים מעיני הקהל, ושוב צצים ונופלים, ושוב ושוב, והיא, בצירוף רולר המפרט את שמות השותפים ליצירה ורשימת תודות ארוכה, מחליפים את הקידות המסורתיות בתום המופע ומחיאות הכפיים.

הקהל יוצא מן האולם בדממה, מלווה על-ידי אותה צניחה שהיא ספק מעוף חופשי לחלוטין, ספק התאבדות, של ספק אנשים, ספק יצורים מספירה אחרת - נפילה שמביאה לשחרור מוחלט שיש בו אובדן גדול, או לחילופין - לאובדן שיש בו מעוף אין-סופי.

שדה 21, להקת מחול בת שבע, מרכז סוזן דלל