פורטפוליו / דניאל בירנבאום

גיל: 48; תפקיד: מנכ"ל סודה סטרים

אני: פרגמטי, שאפתן, נועז, לא מפחד לשבור כללים ולא מקבל דברים כמובנים מאליהם.

ניו יורק: ילדות, משפחה ממעמד בינוני נמוך. אבא ניצול שואה, רב קונסרבטיבי שהתמודד עם שאלת האמונה. כשפרצה המלחמה הוא היה בבודפשט, התחבא בסלובניה, שרד והיה על האקסודוס. אמא נולדה בארצות הברית.

ישראל: אחרי מלחמת ששת הימים הם החליטו לעלות לארץ. שטנו 14 יום באונייה דרך פורטוגל ופיראוס. אני זוכר שהגענו לנמל חיפה בדמדומים, והייתי בהלם כשראיתי אורות על הכרמל, כי הייתי בטוח שיש פה רק גמלים, אוהלים ובדואים. כשראו בנמל את הכיפה על ראשו של אבי, שלחו אותנו לכפר חב"ד. בתוך כמה חודשים אבא מצא עבודה בתיכון קליטתי במדרשת שדה בוקר, שאליו נשלחו ילדים מאנגליה, דרום אפריקה וארצות הברית. אמא היתה מורה לאנגלית.

חוש עסקי: היה לי מגיל צעיר. עוד כשהיינו בארצות הברית סחרתי בקלפי בייסבול והחלפתי אותם בכסף. פעם חזרתי הביתה עם 20 דולר, ואמא חשבה שגנבתי אותם. בכפר חב"ד אספתי סברס ומכרתי אותם, ובשדה בוקר פתחתי פיצרייה, כדי שלמבקרים שבאו לבקר את בן-גוריון יהיה משהו לאכול. שנוררתי מקרר ופריזר וביקשתי רשות מהמציל בבריכה, ששם היו עוצרים רבים מהמבקרים, לחבר אותם לחשמל. אריה, הטרקטוראי, הוביל לי את הסחורה בתמורה לשיעורי אנגלית. הרווחתי יותר משני ההורים.

ספרות כלבים: לפני הצבא הייתי חצי שנה בפארק סיטי ביוטה, עבדתי כטבח ועשיתי סקי. בכמה שבועות שנותרו לי בניו יורק, לקחתי קורס בספרות כלבים. הייתי הספר המקצועי הראשון בארץ.

צבא: קורס חובלים ואחר כך קצין בצוללות.

לימודים: במהלך התואר הראשון בכלכלה ומינהל עסקים פתחתי מספרת כלבים מצליחה. כשנסעתי ללמוד בהרווארד מכרתי את רשימת הלקוחות ב-600 דולרים.

מוזיקה: האמנות שלי. אבי היה חזן וממנו למדתי לאהוב את המקצוע. עד היום אני מחזן בסינסנטי. אני חי חיים חילוניים ושומר על מה שחשוב לי.

בת אלה: אשתי. בנאדם נדיר. זמרת, יוצאת להקת פיקוד דרום. ממש עכשיו היא הוציאה אלבום שני בעיבוד של עמוס בן-דוד מ"כוכב נולד". אני שר איתה קצת. יש לה תואר שני בחינוך ובמוזיקה, היא מעבירה סדנאות שמטרתן לקרב אנשים לדת באופן בלתי מאיים בגני חובה ובתי ספר. יש לנו ארבעה ילדים, האחרונות הן תאומות זהות.

פרוקטר אנד גמבל: בתום הלימודים היו לי חובות של 54 אלף דולרים והתכוונתי גם להחזיר אותם וגם לרכוש ניסיון בארצות הברית. הייתי מאוד בררן, ואחרי תקופה קצרה בחברת טכנולוגיה, הגעתי לפרוקטר, בית ספר פנטסטי לשיווק. התחלתי בקבוצה שהשיקה תרופה לכאב, ומשם עברתי לשיווק של משחת השיניים קרסט.

פילסברי: הציעו לי להצטרף וניהלתי את השיווק בדרום אמריקה. ניגשתי לנשיא פילסברי והצעתי לו לשלוח אותי לישראל. הוא אמר, לך, אבל אל תפסיד יותר משני מיליון דולר. חזרתי לארץ, התחלתי לרכוש חברות, האגן דאז, גרין ג'איינט, מיסטר בייקר, הפכנו אותה לחברה מובילה.

נייקי: אחרי הרפתקה בסטרט-אפ עם יובל כהן, ביקשו ממני לבוא ולהתראיין במטה נייקי האירופי. הייתי שכיר של נייקי כמעט ארבע שנים והקמתי 26 חנויות בארץ.

סודה סטרים: יובל התקשר וביקש שאקח חצי יום חופש כדי לראות חברה בשם סודה קלאב ולהגיד מה אני חושב עליה. שאלתי, מה לך ולזה? זאת חברה ג'יפה. אחרי ששמעתי את החבר'ה אמרתי לו, במחיר הנכון - תקנה אותה. החברה הייתה בלי אסטרטגיה, בלי אש בעיניים, בלי צמיחה. כשיובל קנה אותה הוא ביקש ממני לבוא ולהיות המנהל. הבנים שלי בכו, בגלל שנייקי היתה מותג שהם גדלו עליו.לקחנו מוצר מיושן, השקענו בטכנולוגיה ומיתוג והתחלנו למכור אותו כמוצר גבוה, אבל נגיש.

אמריקאים: לא ידעתי שהם בשלים לשתות משקאות מוגזים שהיו נחלתם של היהודים בלבד. ההתפתחות המדהימה של השוק הזה היתה הפתעה גדולה.

ישראל: אחרי שנים שהרגשתי שכל התעסקות בישראל היא הסתת תשומת לב משווקים גדולים באמת, אנחנו נכנסים עכשיו לראשונה לארץ בצורה מסודרת.

תפיסת עתיד: אני כל-כך במהלך של עשייה שאין לי זמן לחשוב על זה. אנחנו אחרי הנפקה מוצלחת, ועדיין לא כבשנו אפילו רבע אחוז משוק המשקאות העולמי. זה יכול להיות ביזנס ענק. אחרי זה? משהו שקשור בטרן אראונד. זה מאתגר אותי.